לאחרונה השתלטה על השיח הטלוויזיוני מגמה אשר תואמת להפליא את התפתחות שוק הנדל"ן: נקודת המבט של היוצרים יוצאת את גבולות תל אביב ומתרחבת מזרחה, בואכה גבעתיים. אם עד עתה קיבלנו בסדרות הטלוויזיה הפופולריות בעיקר את הזווית של הנעשה בשדרות רוטשילד בתל אביב, כעת, בעקבות ההצלחה של "מחוברות" ולקראת הפינאלה החגיגית של "רמזור", אפשר להכריז כי נמצאו צורות חיים אינטליגנטיות גם מזרחה לנתיבי איילון. קחו לדוגמה את מגדלי עזריאלי. עד "מחוברות" לא זכו המגדלים לייצוג ההולם את מעמדם, ובטעות ניתן היה לחשוב שכל תפקידם מסתכם בגרף תוצאות הבחירות של ערוץ 10. אלא שאז כמה מתושבות גבעתיים וביצרון קיבלו מצלמות, ובעזרתו האדיבה של הבמאי דורון צברי חשפו זווית חדשה שהעמידה אותם באור שטרם נראה בטלוויזיה: פתאום המגדלים הם העיר הגדולה - מחשבה שנשמעה חריגה כל עוד חשבנו על טלוויזיה רק ממרכז תל אביב. עד כה המגדלים ייצגו את שולי העיר, כשעמדו אחרי הקריה, מנודים כמו שלושה ערסים המתדפקים על דלת המועדון; והנה, ב"מחוברות" הם נשקפים מחלון האוטובוס, ניצבים בגאון, מייצגים את כמיהתן של תושבות הפרברים לחיים טובים יותר, שנמצאים, כביכול, בסוף דרך השלום. פתאום עזריאלי הוא לא היציאה האחורית של תל אביב, אלא שער הכניסה המרשים. ככה החיים נראים מגבעתיים. אבל יותר מעניין גיאוגרפי בלבד, גבעתיים זה סטייט אוף מיינד. "קשת", על שלל תוכניותיה וארסנל כוכביה, הימרה כבר לפני כשנתיים על הבדרן הכי חם ברחוב כצנלסון, הלוא הוא אדיר מילר, ו"רמזור", שהתחילה בקטן לפני שנה, הפכה העונה לשלאגר היסטרי. למרות הרייטינג שמביאות "ארץ נהדרת" ו"מסודרים", ב"קשת" זיהו שהקו של הכותבים הולך ונעשה שמאלני יותר ומתנשא יותר, ולשם כך חיזקו את השורות במישהו שיכול לעשות סיטקום אנכרוניסטי שמבוסס על תובנות מחיי היומיום ולדוש בנושא הכל ישראלי: איזה קטע זה מערכות יחסים. "מסודרים" נכתבה משדרות רוטשילד עבור הברנז'ה - הדנ"א שלה הוא אסף הראל ומולי שגב, שהם בעצם אותו אדם. מצד אחד, זו סדרה אולטרה-מעודכנת, שמתכתבת עם מה שקורה בחו"ל ("הפמליה"); מצד שני, יוצריה מודעים לאופייה האסקפיסטי ומתחברים לקרקע דרך סאטירה על הסכסוך הישראלי-פלשתיני (ראו הפרק המצוין בבית המשפחה הפלשתינית). אין להם ראש לאמצע ולימי חולין. ב"קשת" כנראה הריחו שהחבר'ה הפכו פחות נגישים לקהל הרחב, ושאם לא ייעשה מהלך, הם עלולים לאבד את השטח. שדרות רוטשילד ממילא נמצאות כבר מזמן בשליטתם. הגיע העת להתרחב. התסריטאי, כידוע, הוא תבנית נוף מגוריו. אסף הראל חי בשדרות רוטשילד - עם יועצי ההשקעות ודירות היוקרה - וממבטו על השדרה קוסם לו הרבה יותר לשרטט את דיוקנם של הצעירים שמככבים ב"דה-מרקר" מאשר את חייהם של השכירים המיוזעים שמרכיבים את הזעיר-בורגנות. בדיחות על בת זוג נוחרת ועל טכנאי מחשבים בשם איגור לא עושות לו את זה. הוא מודע מדי והוא יודע שמועדוני סטנד-אפ זה פאסה. אדיר מילר, לעומתו, גר בגבעתיים האפורה, שזה ליד העיר, אבל יותר בזול. מקום שבו סטנדאפיסטים הם עדיין בגדר אלוהים ושיחת היום היא כמה רשמת בצ'ק לחתונה. התוצאה היא סיטקום עממי ופשוט, בלי יומרות מיוחדות, כזה שאמור למלא לאדם את צרכיו הבסיסיים. כמו גבעתיים. את הפערים בין שתי הסדרות ניתן לחוש דרך תפקיד האלטר-אגו של הגיבור: האם אפשר לדמיין את אסי כהן מגלם את התפקיד של נירו כחפר גיסינו? הרי במעמדו הנוכחי הוא לא יכול להרשות את זה לעצמו. הכוכבים של "קשת" הגיעו למצב שבו הם לא יכולים להשתתף בסיטקום על חייו של הגבר המסמורטט שמפחד מזוגתו ומשחית את זמנו על דילמות הרות גורל כמו "לשלוח או לא לשלוח מייל שרשרת". אין בזה טיפת פאסון, אבל יש לזה ים דרישה. כאן נכנס מילר לתמונה וגורף את כל הקופה; שזה די דומה לליהוק של קטורזה ל"מועדון לילה", שכבר פונה אל מעבר לגבעתיים, לפריפריה כולה.
