חקוק באבן

גם מאמץ ספרותי כביר מותיר חותם מפוקפק; אך דה טייבה כותב כך שיותיר חותם לאי־היכולת הזו

בשבת אחר הצהריים דיברנו על הותרת חותם, על הרגע החמקמק (שכנראה אינו קיים) שבו נקרית בפניך הזדמנות להבין שהותרת אחריך דבר מה בעל משמעות. בספרות הרגע הזה הרסני: הגעגוע והכמיהה לסיפור המושלם שלא נכתב ולא ייכתב. השאיפה אליו. היכולת לראות אותו מהבהב מעבר למסך ערפל אבל לא לחוש בו לעולם. זו לא אימת הדף הלבן אלא אימת הדפים המלאים, שנכתבו וימתינו זמן רב לגזר הדין של ההיסטוריה.

להיכן שלא הגיע בייברס, הסולטן הממלוכי הנערץ, הוא הותיר אחריו את סמל החתול המיומן, אריה או כנראה ברדלס, הטבוע עד היום בחזיתות מבצרים, גשרים, מסגדים וחומות באזור הים התיכון. מי שהיה יכול לצלבנים ולמונגולים ושלט בסוריה הגדולה שהיתה גם ארץ ישראל של ימינו, ראה עצמו כצייד מיומן שבעצמו חמק מגורל אכזר, וזכר בכל ימיו על כס הסולטן את לילות נערותו כסחורה אנושית בשוקי העבדים. אחת מעיניו היתה לקויה וכתם לבן נזרק בה, ואת החותם הגופני הזה העביר גם לאייקון החתולי, שכאמור שרד באבן עד לימינו.

בין העל־זמני לטרגדיה. סמל החתול של הסולטן בייברס

אך ההֶרַלדיקה (חקר שלטי האצולה) של הסופר לא מעטרת מגן אבירי ימי־ביניימי או דש צווארון של איש אצולה, אלא מעוצבת במשפט ובמילה, ולעיתים חומקת משורה בודדת ומגיחה שוב בעיתוי לא ידוע. העצמאות והאקראיות, שלא לומר הבוגדנות של הטקסט, עלולות למוטט את הכותב, כמו הברון דה טייבה, ההטרונים של המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה, שכותב ב"חינוך הסטואיקן" על חוסר האפשרות ליצור אמנות עליונה ומנסח את צוואתו לפני התאבדותו.

בווידוי, הברון עסוק בהשמדת יצירה בהתהוות שלעולם לא תושלם ושלמעשה לא נכתבה כלל. זו היצירה הגדולה של חייו, פרויקט תיאורטי שאפתני שקורס מול "היובש שבידיעה האינטימית שכל המאמצים הם לשווא ושכל הכוונות הן חסרות תוחלת". נהיר לו כי גם המאמץ הספרותי הכביר ביותר מותיר חותם מפוקפק ומופרך. ובכל זאת הוא כותב כדי להותיר חותם לאי־היכולת הזו: "הדפים הללו אינם הווידוי שלי אלא ההגדרה שלי. מוטב לחלום מאשר להיות. כמה קל לראות הכל מושג בחלום!" (מתוך "חנות הטבק", מפורטוגזית: יורם מלצר; רימונים, 2009).

את מי אמור הסופר לראות לנגד עיניו - את החתול העל־זמני של בייברס או את הטרגדיה של הברון דה טייבה, ששורף את מה שיעיד על עליבותו? הסוד הלא מודע של האדם הנורמלי, כותב הברון, הוא "לחיות מתוך עניין את הצד הרומנטי של הדברים, ובאורח רומנטי את הצד הגס של החיים". אולי משוואתו של הכותב היא המשוואה האנושית הידועה: להביט לאחור אל פגעי הזמן ולברור רגעים שניצלו.