כדורסל עם גבולות

1. ב־2001 החליטה פיב"א להעביר את משחקי אליפות אירופה בכדורסל מאמצע חודש יוני לתחילת ספטמבר. אלו היו ימים של תחילת נדידת הכוכבים האירופיים לאן.בי.אי וקיום הטורניר בסוף חודש יוני ימנע את השתתפותם של אותם כוכבים. 16 שנה אחרי ולא משנה מתי יתקיים היורובאסקט, רוב הכוכבים כבר לא מגיעים. 21 אירופאים שמשחקים בליגה הטובה בעולם לא ישתתפו ביורובאסקט הקרוב.

כדורסל הנבחרות תקוע לראשי הקבוצות כמו עצם בגרון. עם עליית תקרת השכר והתשלומים המפלצתיים (ליאניס אנטטוקומפו היווני מובטחים 100 מיליון דולר לארבע שנים במילווקי), הלחץ של מקבל ההחלטות גדול יותר, ופציעה שטותית כמו של דנילו גלינארי (65 מיליון דולר לשלוש שנים מהקיץ בקליפרס) רק הגבירה את המוטיבציה של בעלי הקבוצות.

אם אתה בעל אישיות חזקה ומנהיג בסדר הגודל של פאו גאסול, טוני פארקר ודירק נוביצקי, המחויבות למקום שממנו הם באו יותר גדולה מאמירותיו של מארק קיובן. אבל בדרך כלל כשהכסף מדבר, הצדק שותק.

2. בראיון מרתק שהעניק רג'י מילר ל־ESPN, שהיווה סוג של חיים שכאלה, הוא הודה שאחד מרגעי השיא בקריירה שלו היה הופעתו בדרים טים, בטורניר האולימפי באטלנטה 1996. "היינו חייבים להראות לעולם שאנחנו הטובים ביותר ללא עוררין".

דיוויד רובינסון, שביקר כאן בשבוע שעבר, הודה שלשחק בדרים טים המקורית ב־1992 בברצלונה, זו היתה קבוצת הכדורסל הטובה ביותר אי פעם. חבל שאדם סילבר הקומישינר של הליגה שהגיע לכאן לא שמע אותו. כדורסל הנבחרות נשאר כמעט המקום היחיד שבו הדירוג לא נעשה לפי הכסף. אי אפשר לשאוב את כל אוצרות הכדורסל העולמיים בחצי חינם, ולא לאפשר למדינות שהצמיחו אותן ליהנות מעט מהפירות.

3. חבל שבמקום לשלב ידיים עם ראשי היורוליג ולצאת למלחמה משותפת בראשי קבוצות האן.בי.אי, בחרו בפיב"א להוציא עין אחד לשני.

נכון ששחקני הנבחרות יזכו לקיץ חופשי ולהעביר חלק מפעילות הנבחרות לחורף. אבל זה חייב להיות בתיאום מלא, אחרת בקצב הזה נקבל בכל קיץ שני שתי אליפויות אירופה עד גיל 20.