היום שבו החלה ההתרסקות

1.ב־7 באפריל 2015, באמצעו של חול המועד פסח, חגגה מכבי ת"א את החתמתו של דווין סמית' לשלוש שנים נוספות. בימים ההם כמה קבוצות צמרת אירופיות התעניינו בשחקן ובמכבי, שמתנהלת בשנים האחרונות כנלחמת את המלחמה הקודמת, פחדו לאבד את סמית' כפי שאיבדו את טייריס רייס.

גם אני טעיתי אז כשחשבתי שההחתמה מוצדקת מאחר שמדובר בעוגן בחדר ההלבשה ובמגרש, למרות שנורות האזהרה כמו בית ספר שעשה לו דונטה סמית' במאבקים מולו דלקו כבר אז. יומיים לאחר מכן, כש־27 נקודות של סמית' במגרש האהוב עליו, ה־O2 בברלין, העלו את מכבי לשלב ההצלבה, במכבי כבר רצו לומר בהתרסה "הפעם צדקנו", אבל פנרבחצ'ה החזירה את הצהובים מהר לקרקע.

2.אם תרצו, נקודת הזמן שבה הוחתם סמית' לשלוש שנים תמורת כ־3.5 מיליון דולר נטו, כאשר הוא חמישה ימים לפני יום הולדתו ה־32, היתה תחילת ההתרסקות של הקבוצה עם השחקן עצמו. מאז הפסידה מכבי ב־64 ממשחקיה באירופה ובליגה הישראלית, הידרדרה עד ליורוקאפ ופאתי היורוליג ואפילו גמר הפלייאוף בארץ נהיה מחוץ לתחום.

כאשר כל אירופה הבינה ששם המשחק הוא פאואר פורוורד אתלטי בעמדה 4 מכבי העמיסה על ברכיו הגמורות של סמית' גם את העמדה הזאת. זה הביא לה אמנם שני גביעי מדינה, כאשר סמית', על חצי רגל, ניצח את אשדוד וירושלים בארנה, אבל באירופה הוא התאייד.

בניגוד למה שחושבים, סמית' החמיץ רק ארבעה משחקים באירופה בשנתיים האחרונות אבל איפה השחקן של 2014/15, עם 15 נקודות ושישה ריבאונדים למשחק, לזה שאינו מסוגל לקלוע סל על עוז בלייזר ועמית שמחון בחצי גמר הפלייאוף האחרון.

3.התרסקותו של סמית' ממחישה עד כמה העמדה 3, שהיתה החשובה ביותר בשנות ה־90 (קוקוץ', דנילוביץ'), הפכה לפחות חשובה בכדורסל האירופי. מספרי שלוש הגבוהים של פעם הפכו להיות הסטרץ' פור של ימינו. דיוויד בלו, שהגיע למכבי כסמול פורוורד, סיים כפאוור פורוורד הטוב ביותר ביבשת.

פעם הדרישה מסמול פורוורד היתה לעשות הכל (הגנה, ריבאונד, הובלת כדור והגו טו גאי). היום כבר לא שמים את המיליונים על עמדה שבה אתה עומד בצד בהתקפה וחי ממה שההגנה נותנת לך.

נ.ב: טעון בירור. האם ניקולה וויצ'יץ' הוביל לפרישתו של סמית' כי חשש שישבור את שיאו כזר ששיחק הכי הרבה במכבי?