"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

תנו קרדיט לעצמאות השופטים

,עודכן

בראיון שהעניק בסוף השבוע האחרון בעיתון זה לכתבת נעמה לנסקי, אמר עו"ד יורם שפטל על הרשעת סמל (מיל') אלאור אזריה את הדברים הבאים: "נוצר מצב שהממסד הצבאי... ראו את הפרשה הזאת כעניין עקרוני שמחייב הרשעה. ההליך זוהם מהרגע הראשון, כשהרמטכ"ל איזנקוט ושר הביטחון דאז יעלון התרסקו מול המצלמה של 'בצלם', אמרו שאלאור עשה מעשה חמור... בעקבות האמירות האלה הממסד הפיקודי והמשפטי של הצבא ננעלו על סיפוק הוכחות להרשעה".

לא חסרות בעיות בטיעונים האלה. אחרי הכל, משפטים לא בוטלו בגלל פטפטת של בכירים מחשש ש"יזהמו את התהליך". ואילו הטענה כלפי הממסד הפיקודי והמשפטי של הצבא כי "ננעלו על סיפוק הוכחות" בכלל תמוהה כי היא מתייחסת בפועל רק לתביעה הצבאית המספקת הוכחות, שזה בדיוק תפקידה: לבסס את התיק (אלא אם שפטל סבור שתפקיד התביעה הוא גם לסנגר על הנתבע).

אבל הבעיות האלה מתגמדות לעומת ההנחה המובלעת שמכה שורשים הרבה מעבר לאמירה זו או אחרת של עו"ד כלשהו. לפי הנחה זו, השופטים אינם אלא כלי ריק להלכי הרוח, אמירות של פוליטיקאים, עמדות ממסדיות או סיקור תקשורתי, פוסקים, מרשיעים או מזכים כחותמת גומי.

כדאי להכניס קצת סדר. לפני כחמש שנים פרסמה ד"ר ענת פלג מחקר על השפעת העיתונות על חומרת גזרי דין. בין השאר, ראיינה במסגרתו שופטים מכהנים ושופטים לשעבר. בשיחה עם "דה מארקר" אמרה ד"ר פלג כי אכן בעידן הנוכחי השופטים ערים ואפילו חוששים מהסיקור התקשורתי, אבל הדגישה: "לא מצאתי במחקר שלי בסיס לאמירות המתלהמות שאדם מורשע או מזוכה בגלל התקשורת".

אז נכון, גם לשופטים יש חולשות, חששות והעדפות. גם הם, במילים אחרות, בני אדם. אבל אין כל הצדקה, אפילו ברמז, להפוך אותם לחותמות גומי. זה לא מבוסס, לא בר הוכחה, וגם מסוכן לחברה כולה. ואפילו כשאומרים שהשופטים "מושפעים", מוחמצות שלוש נקודות קריטיות: הראשונה היא שהשופטים - ובוודאי בערכאות העליונות - נמצאים היכן שהם נמצאים, בין השאר, משום שהם מסוגלים להתנתק ולחשוב עצמאית (ולא כחלק מכדורי השלג ההזדהותיים והאמוציונליים ברשתות החברתיות); השנייה - שאין בלם טוב יותר לרעשי רקע מאשר הכרה מעמיקה של התיק; והשלישית - ש"השפעה" יכולה לעבוד גם בכיוון ההפוך מזה שמייחס עו"ד בעל עניין. כלומר, יכולה השופטת לשמוע אמירות נחרצות, למשל, של "הממסד הצבאי" ולהחליט שדווקא כעת היא בוחנת את ראיות התביעה בשבע עיניים ובעוד עין.

ולבסוף, לפני שמזלזלים בשופטים עד כדי ביטול עצמאותם, חובה לזכור שאין מקצוע שבו גדולה יותר המחויבות לרוח החוקים מחד גיסא, ולאובייקטיביות מאידך גיסא, וזאת מסיבה אחת פשוטה: המקצוע הזה קם ונופל על כך. חשיבותה של מחויבות זו מוכפלת בתקופה של קיטוב חברתי ופוליטיזציה קיצונית (שהרי ה"משפטיזציה" החבוטה היא צדה האחר), משום שבית המשפט הוא המחסום האחרון שמאפשר להיפגש, להתווכח ולבסוף לקבל את ההכרעה - כדי להמשיך לחיות ביחד. כי אם ייפלו קירותיו, המאבקים יוכרעו כפי שהם מוכרעים בג'ונגל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

דוד ברון

עורך בכיר בחדשות ופרשן לענייני אוקראינה ורוסיה. לשעבר ראש דסק חוץ

כדאילהכיר