ראאד סלאח והשימוש הציני באסלאם

ראאד סלאח, שנעצר לאחרונה הולך בבגדים פשוטים, צנוע כביכול, אך חולש על מיזם תשלומים ענק המממן פעילים, שכירי ושכירות חרב ("מוראביטון" ובשמם האמיתי - "מורתזיקון") המתפרעים בהר הבית, ביפו ובאתרים אחרים לפי התעריף ולפי פקודתו.

מדובר בתזרימי מזומנים שמגיעים לתנועה האסלאמית שבראשותו, כמו גם לאחותה התאומה מחמאס, מאגודות צדקה אסלאמיות עולמיות ומסכומי עתק המגיעים לקופת התנועה בדרכים עקלקלות מטורקיה ומקטאר. כך, לדוגמה, מניפולציות שמבצעים סוחרים מישראל המייבאים לארץ מכולות טובין מאפשרות לסינדיקט האסלאמי של סלאח וחבורתו להערים על שלטונות המס בישראל ולתדלק את הטרור. העסק פשוט משתלם. התנועה האסלאמית הצפונית היא העתק מדויק של אחיותיה הטרוריסטיות האחרות בנות תנועת האחים המוסלמים העולמית כגון אל־קאעידה, חמאס, הג'יהאד, דאעש ויתר תנועות הרצח בשם אללה. כולן שואפות לשליטת האסלאם בעולם בכוח, להשתלטות על משאביו ולחיסול הכופרים.

עיון בדוקטרינה של בכירי האחים המוסלמים, ובראשם סייד קוטב, חסן אל־בנא, שייח' עבדאללה עזאם ושייח' מניר אל־ע'צ'באן, והשוואת מורשתם לדפוס הפעולה של סלאח ושל כל התנועות האסלאמיות האחרות בשטח, מצביעים על פרשנות ועל חיקוי מדויק של מורשת מוחמד וחבריו ומסעם לבעלות על עוצמה, ובגדר זאת - הפעלת טרור והפחדה, עריפת ראשים של יריבים, אינוס וביזה ושחיטת כופרים, נוצרים ויהודים.

הדיון בהגדרת מהות פעילותו של סלאח כמסית וכמניע לפעולות טרור מזכיר את לבטי המחקר הישראלי עוד בימיו הראשונים של חמאס. רבים טעו לחשוב שיש הפרדה בין הדרג האידיאולוגי, העוסק ב"דיבורים", לבין הדרג האופרטיבי, העוסק ברציחות. עד היום מתחבט המערב בחוסר יכולתו להבין כי מנגנון "הדעוה" אינו תועמלנות אידיאולוגית, לימוד הקוראן והחדית' או ההעשרה הדתית ההיסטורית בידי התנועות האסלאמיות הרצחניות כטענתן, אלא מנגנון הגיוס וההנעה המרכזי המשתמש במסרים האסלאמיים "הלגיטימיים" לטובת מכונת הטרור האסלאמית. גם מערכת המשפט המערבית מתקשה בזיהוי האויב ומסריו. אכן, קשה למי שאינו מבין ערבית, ושמשמעותם העמוקה של פסוקי הקוראן, החדית' וההיסטוריוגרפיה האסלאמית רחוקים ממנו, להפנים כי סלאח - המגיע למוקדי עימות בירושלים או ביפו ונושא נאום דתי רווי סמלים אסלאמיים ש"זר לא יבינם" - הוא שמניע עימותי דמים אלה.

האם סלאח אינו בקי באסלאם או שהוא משבש בזדון את מסריו? הרי הוא יודע שאסור לשפוך טיפת דם של מאמין גם אם תיהרס הכעבה (או אל־אקצא). הוא יודע שבקוראן הר הבית הוא נחלת בני ישראל. הוא מודע לסיפורו של הח'ליף עומר, כובש ירושלים, ולפיו המקדש היהודי ממוקם על הר הבית. הוא יודע שהפלשתינים אינם מוזכרים כלל בקוראן. הוא פשוט משקר.

סלאח אינו מגיע למוקד התפרעות כדי ללמד מורשת אסלאמית אלא כדי להביא לשפיכות דמים. ניתן להעריך כי מסע תנועתו לעבר הכאוס הנכסף כשל. הוא אכן תרם להעכרת האווירה בין ערבים ליהודים, לגיוס הטרוריסטים מאום אל־פחם ולפיגוע בחלמיש, אך גוג ומגוג לא באו. ואפילו מדינות ערב והרש"פ התייחסו בעוינות לפעילותו. יש לאכסן אותו ואת חבריו למשך כמה שנים בבידוד. אולי ילמדו אסלאם כיאות.