נתוני הגיוס בצה"ל: שינוי חברתי של ממש

לפני כמה שבועות נחשף צה"ל לנתונים המלאים של גיוס אוגוסט, שעיקרם מובאים כאן. כצפוי, המגמה שהצטיירה מהם עוררה דאגה רבה, משום שהיא מעידה כי משהו יסודי, מובהק, השתנה בסדר העדיפויות של בני הנוער בישראל.

אם בשנים האחרונות השינויים היו פנימיים, בין חטיבות החי"ר עצמן - אחרי אסון המסוקים הנוער רצה נח"ל, אחרי מלחמת לבנון השנייה זינקו אחוזי הגיוס לגולני - כעת מדובר על הסטה ברורה לכיוונים אחרים: הגנה אווירית, מג"ב, גדודי פיקוד העורף. יחד עם המשיכה הגוברת בשנים האחרונות של כוח אדם איכותי למערך הטכנולוגי, ובראשו ליחידות הסייבר, מוצא עצמו צה"ל במגמה בעייתית במערך המתמרן, שמהווה עדיין את חוד החנית שאמור לספק את המענה המבצעי העיקרי בכל מתאר לחימה אופרטיבי בעתיד.

ההסברים המיידיים לכך, ובראשם השקט הביטחוני, הם חלקיים מאוד: התמונה המלאה חושפת מציאות מורכבת יותר. אם בעבר הספיקו האתוס וסיפורי מורשת הקרב כדי לגייס לוחמים, הנוער היום בררן יותר, ספקן יותר ואינטרסנטי הרבה יותר. הוא שואל את עצמו לא רק מה כדאי, אלא גם למה זה כדאי ומה יוצא לו מזה. במילים אחרות: הנוער מוכן לשרת (אין ירידה דרמטית במוטיבציה הכללית לגיוס), אבל רוצה שהשירות הזה יהיה משמעותי, ויתרום לא רק למדינה אלא גם לו עצמו.

מהסיבה הזאת המתגייסים רוצים מג"ב: עושים שם פעילות מבצעית, אבל גם אפשר לעשות קריירה. גם הגנה אווירית "מגניבה", כי היא משלבת אקשן עם פעילות אחרת, שכלית יותר. גדודי פיקוד העורף - ההפתעה ברשימה - משלבים גם הם פעילות מבצעית (בשטחים) עם קורסים מעניינים יחסית של חילוץ והצלה. בשלושתם, אגב, משרתים נשים וגברים יחד; הרבנים אולי לא אוהבים את העובדה שיש בנות לוחמות, אבל המתגייסים, מתברר, דווקא אוהבים את זה מאוד.

"נדידת המוטיבציה" הזאת, שנמשכת כבר כמה מחזורי גיוס והגיעה לשיא במחזור הנוכחי, מחייבת לא סתימה, אלא טיפול שורש. ולא מדובר בבעיה צבאית בלבד; גיוס ליחידות הקצה הוא לא רק עניינו של מח"ט גולני או ראש אכ"א, אלא בעיה כלל־ישראלית שמחייבת פתרון לאומי. צה"ל, ואיתו משרד החינוך, צריכים לבדוק האם ב־2017 ה"אני" גובר על ה"אנחנו", האם הפחד להסתכן גובר על הנכונות להסתכן והאם מדובר בבעיה נקודתית או באינדיקציה למשהו רחב יותר, ואולי חלילה לכך שהמחלוקות הנרחבות שמפלגות את הציבור הישראלי בשנים האחרונות החלו לזלוג גם לצה"ל.