לראשונה זה הרבה מאוד זמן יכלו בימים האחרונים בכירי המערכת המדינית-ביטחונית בישראל להתרווח לאחור, וגם להעלות חיוך קטנטן על השפתיים: העולם סוף סוף התעורר. זה קורה אמנם באיחור של שנים, אבל העיקר שזה קורה. אותם גופי מודיעין אמריקניים שהשחירו את טהרן בימים האחרונים, חתמו לפני שנתיים בדיוק על דו"ח שלא מצא הוכחות כי היא מקיימת מסלול גרעיני צבאי; ואותו בית לבן - כן, גם אותו נשיא - שעכשיו שם על איראן "צלב על", קרא רק לפני חודשים לפתור איתה את הבעיות בהידברות, ובהידברות בלבד. אז מה קרה? קודם כל צדקנו. צריך לומר זאת ביושר לעצמנו, וגם לעולם. אותו עולם שחשש להאמין לנו גם כשהיו הוכחות, שקבע שכבר הכשלנו אותו ברותחין בעיראק - וכן, גם אותו עולם שמיקם בראש הסוכנות לאנרגיה אטומית שלו אדם שעשה הכל בניסיון (כושל) להימנע מהפללת איראן. "מוחמד", כך מכנים אצלנו, בלעג, את אל-בראדעי, ומקווים במופגן כי יורשו היפני יהיה הוגן יותר, ובעיקר אמיץ ותקיף יותר, במירוץ לבלימת הפצצה של האייתוללות. האם זה יצליח? שאלה מצוינת. המרובע ארה"ב-בריטניה-צרפת-גרמניה נשמע נחוש מאי פעם, וזה החלק הטוב; רוסיה מאחור, והרבה מאחוריה סין, וזה החלק הרע. מסקנת ביניים: הכל (כמעט) תלוי באיראן. בארבעת החודשים האחרונים, מאז שאובאמה זרק לה גזר, היא עשתה כל טעות אפשרית והושיבה את עצמה על כיסא הכבוד של מצורעי העולם. סביר שהיא תנסה להמשיך להרוויח זמן, צריך לקוות שהמרובע המערבי יעמוד בדד-ליין שהקציב לה: סוף השנה הזו. אנחנו, בינתיים, צריכים להיזהר שלא לעשות טעויות. להמשיך להתכונן צבאית ומאחורי הקלעים גם לפעול מדינית, אבל לתת למעצמות לנהל את המשחק, שראשיתו מחרתיים בדיאלוג בז'נבה והמשכו, המקווה, בסנקציות קשוחות. ועד אז אנחנו צריכים להימנע מלעשות טעויות; אסור להיקלע לצד של הרעים בגלל כמה יחידות דיור או דו"ח זכויות אדם, אסור שבעתיים להיתפס כמחרחרי מלחמה כאן, ובוודאי שלא 1,500 קילומטר מכאן. איראן יודעת למה היא צריכה את הטילים ששוגרו אתמול, וכרגע זה מספיק. הם, ואנחנו, מבינים היטב את המצב, ועוד יותר מכך זוכרים שאתה יודע רק את מה שאתה יודע (ועל כל כור שנחשף עשויים להיות שניים שלא), ובעיקר - שהזמרת השמנה עוד לא שרה, ועד שזה יקרה שום דבר עוד לא נגמר.
