שאלה של פקודות, לא של מוסר

אלאור אזריה הורשע לא כי היה לא מוסרי - אלא כי עבר על פקודות הצבא • אם הפקודות לא תישמרנה - הדרך לאובדן השליטה קצרה • והמציאות מוכיחה: גם מאז המשפט, שום חייל לא היסס כשעמד מול מחבל

עתה, כשרק מחילה של הרמטכ"ל יכולה להוציא את החייל שהורשע מהכלא, אפשר להתייחס לפרשה כולה באופן שלא יתפרש כהתערבות מיותרת ומזיקה בתהליך. חשבתי שלאחר המשפט הראשון, כשהתמונה התבהרה דייה, לא יהיה המשך לתהליך המשפטי - שנדון על פניו לכישלון לאור פסק הדין הפרטני. התבדיתי, אך עתה ברור עוד יותר מדוע הורשע. איני רוצה לעסוק בפרטי המשפט, אבל הטענה ששופטים היושבים במשרדים ממוזגים לא יכולים לשפוט אירוע מעין זה אינה משכנעת כשבין חמשת השופטים בערעור היו שני מפקדים עם ניסיון קרבי רב, שהטענה הזאת בוודאי אינה תופסת לגביהם.

במהלך המשפט נאמרו הרבה דברים על "מוסר", אבל צריך לזכור שאלאור הורשע לא כי היה לא מוסרי - אלא כי עבר על פקודות הצבא. נכון שהפקודה עצמה, המחייבת שלא לפגוע באויב שנוטרל או נשבה, מקורה בתפיסת עולם מוסרית מסוימת. תפיסה שאינה מקובלת למשל על דאעש, וגם במקומות אחרים בעולם לא תמיד מקפידים עליה - אך בצה"ל היא יסוד חד וברור, ועד לאחרונה חשבתי שגם ללא ערעור. טעיתי.

לכן חשוב פסק הדין שאמר זאת מפורשות. אבל אסור להתבלבל, זירת הפעולה בחברון או כל אירוע דומה אינם מקומות שבהם מנהלים דיונים פילוסופיים. בחברון פועלים - ורצוי שזה ייעשה מהר. לכן נחוצות הפקודות, וככל שהמצב מורכב יותר גדלה חשיבותן. גם בית המשפט אינו מקום שבו נקבעים מדדים מוסריים, שם צריכים השופטים לקבוע האם נעברה עבירה, במקרה זה האם פעל החייל על פי פקודות הצבא כשחיסל את המחבל. המדד היחיד להרשעה הוא הפקודה. בית המשפט היה ממלא את חובתו אם היה מסביר מדוע היתה פעולת החייל בניגוד לפקודות, גם בלא להיזקק לדיון המוסרי.

הביצוע הקפדני של פקודות בכלל ובמצבים מורכבים בפרט הוא המכשיר העיקרי וכמעט היחיד שיש בידי צבא כדי למנוע הפיכתו לאוסף כנופיות חסרות שליטה. לא בגלל המוסר עומד הצבא על כך שהפקודות תבוצענה לאורך כל שרשרת הפיקוד, אלא משום שהוא לא יוכל לפעול אחרת. ביצוען של הפקודות לא מתחייב מהמוסריות שלהן (כמובן שזה צריך להיות אחד השיקולים של מי שקובע אותן), אלא מכך שאי ביצוען מוביל לכאוס פיקודי. לכל מי שאוחז בנשק יש ביד כוח אינסופי, כי ביכולתו להרוג. הדבר נכון כפל כפליים בסביבה אזרחית, ולכן מתחייבת בסביבה כזאת הקפדה עוד יותר חריפה באשר לביצוען של פקודות בכלל ובאשר לשימוש בנשק בפרט. אם פקודות אלה לא תישמרנה כלשונן וכרוחן - הדרך לאובדן השליטה בצבא קצרה, והתוצאה נוראה. חובת המפקדים לבדוק את הפקודות ולוודא שהן רלוונטיות, שהן מותירות לאנשים בשטח את מרחב הפעולה הנחוץ להם כדי לבצע את תפקידם, ושהתנאים שחלו בעת ניסוחן לא השתנו - אבל יותר מכל, עליהם להקפיד שהפקודות תבוצענה.

לא הסתער, לא סיכן את חייו

החשיבות הגדולה של המשפט אינה בתחום של קביעת מדדי המוסר הראויים. הללו נקבעו בפקודות הברורות האוסרות להרוג את מי שכבר נוטרל. חשיבותו בכך ששוב הובהר כי הצבא לא יהיה שווה נפש כלפי מי שאינו מבצע פקודות, ויהיו הסבריו אשר יהיו (אלא אם כן אלה פקודות שאינן חוקיות בעליל).

עם זאת, אי אפשר להתעלם מההיבט הציבורי של המשפט. דוברים שונים הפכו את אלאור לגיבור, דרייפוס - שהמדינה רודפת אחריו בשם מוסר מפוקפק, שיפגע בנכונות חיילי צה"ל להילחם בעתיד. יתר על כן, מפקדי הצבא הואשמו בכך שעצם העמדת החייל לדין פוגעת בערכי הלחימה, כולל הערך החיוני של חתירה למגע. אלא שהאשמות אלה לא עומדות במבחן ההיגיון. החייל המורשע לא הסתער, לא סיכן את חייו במעשהו ולא חשף עצמו לאש האויב. כל המרכיבים שעליהם מחנכים לוחמים, ובגינם מאדירים את חשיבות החתירה למגע - לא היו באירוע. אין שום קשר בין עיקרון זה, שאותו יש להמשיך ולהדגיש - לבין המשפט. לפני השופטים עמדה לדיון שאלה כמעט טכנית: האם המחבל נוטרל, או שעדיין היה אפשר לחשוב שהיווה סכנה. כל השאר לא שייך למשפט ואי אפשר לתלות אותו במשפט ובתוצאותיו.

אנשים לא מעטים בנו שלל תיאוריות על העתיד להתרחש לאחר העמדת החייל לדין. המציאות מוכיחה שחיילי צה"ל הבינו את המציאות טוב מהם: שום חייל לא היסס כאשר עמד בפני מחבל חמוש, ומאז המשפט חוסלו רבים מנושאי הסכינים במהלך נטרולם כדין. ככל שניתן להתרשם, לא היתה למשפט השפעה על נחישות הלוחמים לפגוע בכל מי שמאיים על אזרח או חייל. דרך אגב, אחוז הרוצחים היוצאים בחיים מהאירועים הללו קטן מאוד, לכן אין טעם מעשי בעונש מוות ליותר אכזריים מבין הרוצחים, שהרי רובם הביאו בחשבון שלא ייצאו בחיים מהאירוע. מבחינת אופייה, לא טוב לה לישראל להפוך לחברה שיש בה טקסי הוצאה להורג, אך אם היה סיכוי סביר שתמורת הנזק הזה יורתע איזה רוצח שפל - היה נכון לשקול זאת. הניסיון בעולם מצביע על כך שפושעים אינם מורתעים מעונש מוות, בוודאי לא רוצחים היודעים שרובם הגדול יחוסל במהלך הפעולה הרצחנית עצמה. שישראל תתחיל להוציא להורג לשם סיפוק תאוות הנקם - נראה כמהלך שאינו מוצדק.

"המשכיל בעת ההיא יידום"

ובאשר להתבטאויות הפומביות של אנשי ציבור לפני ובמהלך המשפט, מוטב שהיו מאמצים את דברי הנביא עמוס: "לכן המשכיל בעת ההיא יידום, כי עת רעה היא". האמירות של בכירים בדבר מעשיו הנוראיים של החשוד בטרם יבשה הדיו מהתחקירים גרמו לתחושה שהמשפט לא נקי מהשפעה חיצונית. יתר על כן, אמירות שכאלה עלולות לפגוע ואולי כבר פגעו בנכונות החיילים לדבר בפתיחות בתחקירים מבצעיים. מנגד, התמיכה במעשיו, שהוכחו במשפט כעבירה ברורה על פקודות הצבא - פגעה בצה"ל ובערכיו. שני הצדדים תרמו לאש הזרה שהפכה את המשפט לזירת התמודדות בין אידיאולוגיות ובין עדות. חטא כבד שלא במהרה יישכח.

כמי שמטיף לכך שהגורמים המקצועיים לא יהיו קובעי המדיניות, כי זה תפקידם של הנבחרים, נראה שנכון עתה להמליץ את ההמלצה ההפוכה: מוטב שהכל ישאירו את ההחלטה על חנינה לרמטכ"ל. רק הוא צריך לקבל את ההחלטה ואסור שייראה כאילו הושפע במשהו מדעותיהם של המדינאים, נציגי ציבור לסוגיהם או המדיה. מפקד הצבא צריך לקבל את ההחלטה בעצמו, ועל פי שיקוליו כמפקד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו