צפיתי אתמול במצעד הניצחון העגום-משהו של שלטון החוק, ותהיתי-בהיתי מעבר לסוגיות הפליליות שכבר הוכרעו או נמצאות בהליכים ממשיים של אישומים כבדים; בפניו החתומות של משה קצב, שנחישותו עלולה היתה להרשים חייזר מן המאדים כאילו כל אותיות הא"ב העברי אנסו אותו נגד רצונו; ובדיוקנו של אהוד אולמרט, שגודש האישומים הרשמיים נגדו והר החשדות אשר לא מוצו מתנשא כדי מועקה מוסרית מעיקה; ובשלמה בניזרי, אשר ש"ס גייסה למענו מקהלת "הוא זכאי" בנוסח פיוטי מחנה מעשיהו לחודש אלול, וספק אם איש מזמריה השמיע קולו בלב שלם; ובאברהם הירשזון, שהיה "הלל בן שחר" במסעדות המזון היפני השמימי ו"ונגדע לארץ"; ושאלתי את עצמי מה הם אומרים ברגע האמת למי שבאמת אוהבים אותם וקרובים אליהם, ו"רואים להם את הלבן בעיניים". במשפחת אולמרט מצויים מיכל ודנה ושאול ואריאל, ואותם הכרתי טוב יותר מאשר את המיכל והדנה והשאול והאריאל שמצויים גם במחיצת קצב והירשזון ובניזרי, ואפשר לתאר מעמד כמעט קולנועי אחיד לארבעתם: בת זו או אחרת, חדה כתער וישרה כפלס מים, קרבה אל אוזנו של אהוד ואומרת לו: אבא, עזוב שטויות ולחש בינך לביני מדוע באמת גזרת שלושה קופונים של כרטיסי טיסה בעבור אחת? מדוע לא אמרת לנו אין לי כסף ואיני יכול, ואם רצונכם לטוס השתכרו ביושר והמריאו בכספכם? מדוע, לעזאזל- ועוד שאלות לרוב, כגון מה לך עם אנשים אשר אינם מגיעים לארץ מחשש שייחקרו? ותסביר לנו, רק לנו, ילדיך, מדוע שהדוד-הלא-קיים יוסף (ג'ו) אלמליח ייתן לך שתי הלוואות בלי מועד לפירעונן? ומה חשבת, שאפשר לחזור שוב על מה שהאמנו כי היתה רק טעות כאשר לקחת הלוואה כזאת בבנק צפון אמריקה- משה ואהוד ואברהם ושלמה יודעים את האמת. האם הם חשים חרטה? לא על חוסר הזהירות שהובילה אותם לספסל הנאשמים ולקלון הציבורי ולכלא, אלא האם הם גם חשים אשמים? שעשו את הרע- הלב נוטה להשיב בחיוב. הזרם הרומנטי בספרות האירופית מתבוסס בחיבוטי נפש כאלה. אפס, לפי היהדות "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר". אין בהם הכאה על חטא, והעדרה מעצים את העצב חרף ניצחונו של הצדק.
