בעוד כחודש וחצי אגיע לשערי הבקו"ם בתל השומר, כך בישר בשבוע שעבר המכתב שקיבלתי מצה"ל. אתחיל בתהליך של כשנתיים, שבסופו אתגייס לצבא. קשה לי להאמין, או יותר נכון, להוריי קשה להאמין, שאותו ילד שרק לפני כמה שנים ליוו אותו לגן ולאחר מכן לבתי הספר היסודי והתיכון, הופך לגבר מול עיניהם המשתאות.
עד כמה חשוב היה לי הצו הראשון מלמד הסיפור הבא: כשבכל קבוצות הווטסאפ של השכבה שלי בבית הספר התחילו להופיע הודעות מחברים שקיבלו את הצו הראשון, וחלקם אף צילמו אותו, אני הייתי בטיול בחו"ל ולא האמנתי שרק אני עוד לא קיבלתי אותו.
יצרתי קשר מייד עם סבתי, ועל אף הפרשי השעות ופקקי התנועה בכל אזור גוש דן הודעתי לה שתיגש לתיבת הדואר בביתי ותבדוק אם יכול להיות שמישהו שם בצבא שכח אותי. כעבור שעה קלה החסרתי פעימה כאשר ראיתי את המספר שלה על צג הטלפון הנייד ועניתי בהיסוס מה, אבל היא הרגיעה אותי ואמרה: "הכל בסדר, אף אחד בצבא לא שכח אותך, קיבלת את הצו הראשון".
הרגשתי גאה בעצמי. אני מחכה לזה כבר כמה שנים, עוד מהטקסים שאני רואה בטלוויזיה מדי יום העצמאות שבהם רואים את החיילים המצטיינים מגיעים לנשיא המדינה. אבל עכשיו בעצם מתחילה הדילמה האמיתית, מה אני רוצה לעשות בצבא? אין ספק ששירות משמעותי, לכך גם מכינים אותי בתנועת הנוער שבה אני חבר זה כמה שנים, מאז שהתחלתי כחניך ובשנה שעברה כבר הפכתי למדריך. כעת נותר לי להגיע לבקו"ם - ומשם השמיים הם הגבול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו