הניצחון הגדול הוא במבחן הדרך

1. לתוצאות משחקי ההכנה, בעיקר של נבחרות, צריך להתייחס בעירבון מוגבל. מוגבל מאוד אפילו. ב־1984 שיחקה נבחרת ישראל מצוין וסיימה במקום הראשון בטורניר הכנה בפוארטו ריאל, בספרד, לפני נבחרות כמו ספרד ורוסיה. שבועיים לאחר מכן בטורניר הקדם־אולימפי הפסדנו לאריות הכדורסל מאנגליה ושבדיה והובסנו על ידי יוון, ספרד, רוסיה וצרפת.

רק לפני שנתיים בהכנה ליורובאסקט בצרפת, קוננו כאן רבים על כך שהפסדנו את שבעת משחקי ההכנה הראשונים, אבל באליפות נראינו מצוין.

אי אפשר להתייחס בביטול לניצחונות על פינלנד ובעיקר על רוסיה, שהושג ללא רכז טבעי (גל מקל ויוגב אוחיון פצועים) וכוכב העל של הנבחרת (עומרי כספי, פצוע גם הוא), אבל צריך להיות מרוצים יותר ממבחן הדרך. הנבחרת משחקת כדורסל שהוא תענוג לעיניים. רצים כשאפשר (ממוצע של 86 נקודות למשחק) ולא פחות מכך, הנבחרת מראה עומק כאשר הדקות הטובות היו עם שון דוסון ועוז בלייזר.

2. ארז אדלשטיין אמר אחרי המשחק שאחד הדברים הטובים שיצאו מהניצחונות האלה, הוא שהם יגרמו לקהל להגיע למשחקי ההכנה הבאים בארץ: מול בריטניה בהיכל שלמה, ומול סלובניה וטורקיה ביד אליהו, וכך נתגבר על מחסום ההתרגשות בכך שהטורניר האמיתי ייערך בארץ. אבל יש עוד חשיבות למשחקי ההכנה. אחרי עונה שבה מעמדו של השחקן הישראלי בשתי הקבוצות הגדולות שלנו התרסק כמו מניית העם (טבע), חשוב שמשחקי ההכנה יחזירו את הביטחון לשחקנים לקראת 31 באוגוסט, יום פתיחת היורובאסקט.

3. גם ללא הפציעות של אוחיון ומקל, סברתי כאן לפני שבועיים שהיה מקום להזמין את תמיר בלאט לנבחרת לפני כשבוע, קל וחומר עכשיו. דוסון נכנס יפה לוואקום שנוצר בקו האחורי, אבל 23 איבודים מול רוסיה הם מספר מדאיג, כאשר היום (א') לא הסתדרנו מול לחץ פשוט של המארחת. בלאט מתאים בסגנונו לנבחרת, שמעדיפה מסירה על כדרור מוגזם. לנוכח משחקי ההכנה הרבים, חייבים לדאוג כבר עכשיו לאלטרנטיבות.