"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מנצחים בשדה הקרב, מפסידים בתודעה

,עודכן

הטיפול באויבינו בבתי החולים, העמדת אזריה לדין והעברת כספי המסים לרשות - קיר הברזל נמס • אנחנו אובססיביים להנהון מבית הדין הבינלאומי בהאג ולא גובים שום מחיר על ההסתה הפלשתינית

1בפעם הבאה שישחטו פה משפחה וסוריאליזם פיגורטיבי של אדום־הרצפה יימרח שוב על כל העיתונים, נגיד שהגיע לנו עד לכאן. נפקע את היהודי הגלותי שבתוכנו ונצעק שאנחנו רוצים כבר לנצח. חמש דקות אחר כך נשכח. ניצחון היא מילה גסה.

מי מבקש לנצח? כמה הזויים בדופן ימין. מנצחים הם אכזריים וצמאי דם. איזה מסר אנחנו מעבירים לעולם, אם נחמול על החייל שירה בחברון ועל משפחתו המותשת ונחון אותו? אם נסגור לתנועה פלשתינית את הכביש שממנו הגיח רוצח משפחת סלומון? ואת מי ננצח? כבר שלושים שנה שאסור לקרוא לשכנים שלנו "אויבים". אולי נפסיק לחשוב על המסר שאנחנו מעבירים לעולם, יסתדר העולם, ונהרהר במסר שאנחנו מעבירים לפלשתינים שמתאמצים לכוף את ראשינו.

היום לפני 12 שנים הם הצליחו: חיילים ישראלים גירשו משפחות ישראליות מעל אדמה ישראלית בגלל שלא עמד לנו הכוח מול האויב. האויב זינב בנחשלים, ביושבי קצה הארץ, ואנחנו גררנו את הנחשלים ממזוזות בתיהם. ההתנתקות היתה המבצע הצבאי היעיל ביותר מאז מלחמת ששת הימים. היחיד שבו צה"ל ניצח. את בניו.

לפניה ואחריה אנחנו מדממים - ולמעט תנועת אינסטינקט חריגה אחת, "חומת מגן" - עוד לא עשינו "בעל הבית השתגע". לא כששיספו את גרונותיהם של אודי ורותי ושלושה מילדיהם, לא כשירו בנעמה ואיתם לנגד עיני ארבעת הילדים, לא כשטבחו בבני משפחת סלומון. דם יהודי שווה פחות מדם ערבי.

באום אל־פחם לפני שבוע, בהלוויית המחבלים שרצחו את השוטרים, הונפו דגלי אש"ף ונשמעו קריאות "בדם ואש נפדה את פלשתין" ו"השאהידים של אל־אקצא". מדובר בעיר הישראלית הסמוכה למגידו, לא במוסול.

הטיפול באויבים שלנו בבתי החולים. העמדתו לדין של אלאור אזריה. העברת כספי המסים לרשות. הסרת המגנומטרים. קיר הברזל נמס. גם כשאנחנו מנצחים בשדה הקרב, אנחנו מפסידים בתודעה, אובססיביים להנהון מבית הדין הבינלאומי בהאג או מקולדפליי, שיגיעו או לא יגיעו לישראל. מעולם לא גבינו שום מחיר על ההסתה ברשות הפלשתינית. העובדה שישראל לא מופיעה בספרי הלימוד. קריאת כיכרות על שם רוצחים. הוקרת מחבלים בתשלומים רשמיים של משכורות להם ולבני משפחותיהם. או הצעיף שמוכרים בעשרה שקלים בלב ירושלים ועליו הכיתוב "פלשתין השלמה" עם מפת הארץ.

את הצעיף הזה הראה לי המזרחן ד"ר מרדכי קידר. הוא מציע להנמיך ציפיות מהצד השני: מה שאנחנו קוראים "שלום" (סאלאם) זה לא מה שהם יכולים לתת. המקסימום הוא סולחה, הסכם מאופק ומפורט שמהותו הפסקת אש. עצם קיומה של ישראל הוא אתגר תיאולוגי: האסלאם לא יכיר במדינה יהודית, אלא ביהודים שיחיו תחת שלטון מוסלמי כבני חסות מושפלים וישלמו מס גולגולת. המזרח התיכון מונע על ידי מוטיבציות דתיות יותר מאשר החברה הישראלית. אין לנו את הרצפטורים במוח להבין את זה.

כששואלים את קידר בתקשורת הערבית מה תיתנו לנו בתמורה לשלום הוא עונה בערבית מושלמת: מה אתם נותנים לנו תמורת שלום איתכם. הכל שלי, מה אתה נותן לי. המראיינים, רגילים לטקסט ישראלי כגון "לא התפללנו אלפיים שנים לשועפט", "אפשר לדבר על בקעת ירדן", "תמורת ערבויות ביטחוניות נוותר על גושי ההתיישבות" - נותרים המומים.

הווילה שלנו מוקפת סבך, והדבר הראשון כדי לפרום אותו הוא לרצות לנצח, לרצות לחיות. המחבל ביבנה הניף שוב ושוב את הסכין, תאב לראות דם מתפשט באופן שבני אנוש לא אמורים להתאוות אליו. את לא מפחדת להיות הבריון של השכונה, ישאלו אותי אם אגיד שאני רוצה לנצח. אני מאוד מפחדת להיות הבריון, זו לא עמדה נעימה, אענה. אני יותר מפחדת שירצחו לי את הילדים בסופר.

214.5 מיליון יהודים חיים בעולם - עדיין לא הגענו למספר היהודים שחיו בעולם ערב השואה - רק 6.3 מהם חיים בישראל. אנחנו זקוקים לשאר. זקוקים לחן ולגיוון שיביאו איתם, לתרומה שלהם לאיתנות הכלכלה, לכוח אדם שימנע מאיתנו את הטמטום של ויתור על לב הארץ בגלל חששות דמוגרפיים.

עלייה איכותית מארצות מפותחות תלויה באנטישמיות, ואותה אנחנו לא רוצים לטפח. הדרך לעודד עלייה היא סל הטבות שיש בו גם הכרה מקצועית: אחד החסמים המשמעותיים בפני עולים ממדינות המערב הוא הכרה בתארים ורישוי מקצועות שרכשו בעמל רב במדינות המוצא שלהם. אנשים מוכשרים כבר נעמדו בשערי הארץ ונהדפו אחורה בגלל פקידים ורגולציה. פעם מדובר בקלינאיות תקשורת מארה"ב, פעם באדריכלים צעירים שסיימו את לימודיהם באירופה, ופעם ברופאים מצרפת.

עד לאחרונה, לימודיהם של בוגרי בתי הספר לרפואה בצרפת לא הוכרו בישראל אם לא סיימו התמחות בצרפת, כך שגם מי שלמד רפואה במשך שש שנים תמימות היה צריך להתחיל את לימודיו מאפס כשדרך בארץ הקודש. פורום קהלת ניהל מאבק בעניין והוביל את משרד הבריאות להכיר בבוגרים הצרפתים של לימודי רפואה המבקשים לעלות לארץ טרם ההתמחות.

אנשי קהלת מנהלים מאבקים צודקים ושקטים למען הסרת חסמים נוספים בפני עולים. ניסיון לשפר את המצב בלי לדרוש שהמדינה תוציא כסף, בלי להוציא שקל מהממשלה, מכולנו בעצם, רק להתנהל בשכל. יראו גופים אחרים וילמדו.

3בערב תשעה באב הזדמנתי לסיור לילי במנהרות הכותל הקרירות. שנים שלא ביקרתי שם. המקום נמתח לאורך ולרוחב, וגם בציר הזמן הוא נמתח: קדימה, בשימוש בעזרים טכנולוגיים מהפנטים (המלצה חמה לבקר עם ילדיכם במיצג המשקפות המופלא "מבט אל העבר"), ואחורה, ככל שהחפירות מעמיקות באדמה ומתגלים אוצרות קדם של ממש.

המשך הגילויים תלוי במהנדסים, שמקימים עיר תחתית כפשוטה: עשרות מטרים תחת בתי הרובע המוסלמי (העומדים על תלם) מתנהלות החפירות הארכיאולוגיות החשובות ביותר בישראל, ואולי בעולם. גרמי מדרגות מעץ מובילים אל מה שהיה פעם ירושלים והיום הוא חלל לח בתוך האדמה. מעל הראש מחזיקות כלונסאות בטון את העיר העליונה.

בצמוד ליסודות הקיר המערבי של הר הבית התגלה לאחרונה אמפיתיאטרון מהתקופה הרומית או ההרודיאנית - הממצאים נשלחו לבדיקות מעבדה כדי להכריע - וייתכן שמדובר במקום מושב הסנהדרין. העיר שכינו אותה טבורו של עולם עוד אוצרת סודות רבים בבטן, ולא מפסיקה להפתיע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אמילי עמרוסי

בעלת הטור "חיים שלי" במוסף שישבת. נולדה בירושלים, גדלה בירושלים, מתגוררת בירושלים. אמא לשלושה בנים ובת. אהבתה הגדולה היא כתיבה. השנייה: אפרסמון. בשנת 2009 ראה אור ספר הביכורים שלה - "תריס", ושנה אחר כך יצא ספר הילדים הראשון שלה, "נרי מסתפרי"; החל מ-2017 יוצאים לאור כרכי הסדרה הפופולרית פרי עטה "הפרשה - פרשת השבוע לילדים". מגישה ב"כאן" רשת ב' את התוכנית "אמילי והפרופסור"; שותפה בצוות המגישים של יומן האקטואליה "כאן הערב" ברשת ב'; בעלת טור בירחון הנשים הדתיות "פנימה"; מלמדת כתיבה ועיתונות ושותפה בפרויקטים של יצירה וכתיבה. כיהנה כדוברת מועצת יש"ע בזמן המאבק בתוכנית ההתנתקות ואחריה, וכן ככתבת בחדשות עשר ומגישת תוכנית הבוקר בערוץ.

כדאילהכיר