הכדורגל האנגלי חוגג עכשיו את הקריירה של בובי רובסון, אחד מאנשי הכדורגל הייחודיים ביותר שלו. אבל האמת היא שבמידה מסוימת חייו של רובסון, בנו האצילי של כורה הפחם, היו פספוס. לא פספוס של רובסון חלילה, אלא פספוס של אומת כדורגל עיוורת, אדישה ובטלנית בפני גדולתו. בתחילת שנות ה-50 הוא היה חלק מדור של אנשי כדורגל אנגלים שנחשפו לעובדה שבעוד אנגליה מסתגרת באי שלה, הכדורגל העולמי נעלם לה. מעידות על כך התבוסות 6:3 ו-7:1 להונגריה והכישלונות הצורבים בגביעי העולם של שנות ה-50. רובסון גדל כמאמן על ברכיו של ויק בקינגהאם, המאמן שהניח את היסודות לטוטאל פוטבול באייאקס. בקינגהאם, כמו ג'ימי הוגן לפניו ובובי רובסון אחריו, מעולם לא קיבל לידיו את אחד ממועדוני העל של הכדורגל האנגלי. כמו בקינגהאם והוגן, גם רובסון בילה חלק ניכר מהקריירה שלו מחוץ לאי הבריטי. במקומות כמו ברצלונה ואיינדהובן הוא אגדה. באנגליה אין לו אליפות. את הנבחרת הוא קיבל לבסוף ב-1986, ולתקופת מה העולם למד שאפשר לשחק כדורגל אנגלי קלאסי גם עם המתוסבכים והשתיינים של הכדורגל האנגלי. אבל באותה שנה הג'נטלמן המושלם נכנע לאקט המחפיר ביותר של חוסר ספורטיביות בתולדות גביעי העולם - שער יד האלוהים של מראדונה. ב-1990 הוא התקרב עוד יותר לגמר העולמי. אנגליה, באופן שקשה לדמיין, היתה הנבחרת המרעננת במונדיאל אפור ביותר. הוא נכנע לפנדליסטים הגרמנים. בבית לא חיכה לו חוזה לכל החיים עם הנבחרת אלא התקפת צהובונים שדחקה אותו החוצה ואת נבחרת אנגליה לחוסר רלוונטיות. בעשור האחרון לחייו חזר רובסון הביתה לצפון-מזרח אנגליה. הוא החל שם פרויקט נפלא והוביל את ניוקאסל, עיר הכדורגל המרגשת ביותר באנגליה, לליגת האלופות. אבל בפוליטיקה הפנימית שהשחיתה לחלוטין את המועדון הוא פוטר בצורה שערורייתית. בשנה האחרונה כשהוא חולה אנוש אפשר היה לראות אותו ביציעי ניוקאסל, מידלסברו וסנדרלנד - שלוש קבוצות האזור שנלחמו נגד הירידה. הוא ראה שתיים מהן יורדות ליגה חודשיים לפני שהלך לעולמו.
