תשעה באב

אני חושב שתשעה באב סובל מיחצנות לא טובה אצל החילונים רק כי הוא מגיע בלי הסמלים הרגילים; אין לו פירות משלו, אין לו אוכל משלו, אין לו החשכת חשמל יזומה, אין לו את "הלפני והאחרי" שאנחנו, החילונים, זקוקים לו כמו ביום הכיפורים.

אנשים זקוקים לסימבוליות, אין מה לעשות. ולמרות זאת, תשעה באב הוא הדבר הכי יהודי שיכול להיות. תאריך של חורבן, סבל, מחשבות על מה שהיה ועל מה שנהיה אחרי.

תשעה באב, כמו הרבה אירועים שקשורים לדת היהודית, הופך למלחמה כמעט פוליטית בין החילונים לדתיים. בטוח שמושגים כמו "אמא מרעיבה" ו"אמא טליבאן" ושאר חניונים בירושלים מוסיפים לחומה בין המחנות ועושים את העבודה, אבל הבעיה העיקרית של החילונים היא שאם ראש השנה, יום הכיפורים ופסח עוד משמשים כלים שימושיים למשפחה היהודית החילונית (מאלמנט הארוחה המשותפת ועד צפייה קולקטיבית באיזה סרט בעל כורחך) - אז תשעה באב, היום שבו התרחש חורבן בית המקדש והתרחשו עוד אסונות עוקבים, נחשב לסממן שכולו דתי, ודתי בלבד. ולכן החילונים אומרים "עד כאן. בית כנסת בראש השנה וצום בכיפורים זה בסדר. אבל לא תשעה באב".

ואני שואל למה? ואפילו בתמימות מוחצנת.

למה לא לקיים גם את תשעה באב? במקום טיעונים כמו "הדתיים סגרו לנו עוד בית קפה" ביום ספציפי, אפשר להתייחס לזה גם הפוך. כמו שכשאתם מבלים בחו"ל ומזהים כל סממן של כל מדינה וכל דת כמשהו שמבדל אותה מאחרות - מזריקה של מטבע למזרקה ועד ריקוד אינדיאני מסורתי - למה לא לראות, נניח, את הרומנטיזציה של העניין גם אצלנו?

המדינה שלנו מבוססת על התפיסה שהדשא של השכן ירוק יותר, ואנחנו כל הזמן רוצים שגם לנו יהיה כזה. אבל למה לא לטפח את הדשא העצמי? למה יש כאן, בישראל, פחד להיות יהודים? אנחנו לא חייבים לצום, אבל כצעד ראשון בואו לא נקטרג שוב על כל מי שמתייחס לתשעה באב בכבוד וברצינות.