להתחבר לתשעה באב

בתשעה באב של שנת תרצ"ד (1934) הגיעה לאוזני ברל כצנלסון השמועה כי אחת מתנועות הנוער יצאה למחנה קיץ, שתחילתו ביום הצום על החורבן. ברל, ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ, הזדעזע עד עמקי נפשו ופרסם מאמר מהדהד שנשא את הכותרת "חורבן ותלישות".

ברל תהה במאמר, "מה ערכה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שכחה". "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו", כך ציין שם, "לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי... יהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי', וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

לא צריך לטרוח הרבה כדי לגלות סימני "חורבן ותלישות" גם היום. 1947 שנה אחרי חורבן בית המקדש השני, "סובל" תשעה באב מהיעדר "פופולריות" בקרב הציבור הרחב. האבל על אובדנו של המקדש מתכנס בעיקר אל תחומי הציבור הדתי־חרדי, וכמעט אינו חורג למעגלים רחבים יותר.

רוב הציבור היהודי בארץ - לא זו בלבד שאינו מחובר היום להוויית המקדש, שבעבר איחדה את העם; לעיתים הוא אף מנוכר לה. אפילו בקרב הציבור הדתי, "המקדשיסטים" האדוקים, אלה שכוספים באמת למציאות של מקדש על כל הכרוך בכך, מהווים מיעוט.

לעומת זאת, הרלוונטיות של תשעה באב למרבית הציבור היהודי נעוצה עד היום בסיפור החורבן ובעדויות ההיסטוריות והארכיאולוגיות לקיומו. אובדנה של החירות הדתית והריבונית מאפשר לציבור הרחב להזדהות גם בתקופתנו עם רבים מתוכני היום הזה, והמאבק על הר הבית בדורנו מסייע אף הוא בכך.

תובנה משמעותית נוספת שמחברת ציבורים בני דורנו לתשעה באב מגולמת במסורת היהודית, שתולה את חורבן הבית השני בריב האחים שסייע לאויב; הקנאים שסירבו להיכנע לרומי ולו במחיר מותם; דורשי השלום שרצו להציל את ירושלים בדרכם ונכשלו; פיקחותו של רבי יוחנן בן זכאי שהשיג מרומי את "יבנה וחכמיה" (המשך הקיום הדתי והתרבותי היהודי), וגם המעשה בבר קמצא שגורש מסעודת שונאו, נעלב וכנקמה הסית את קיסר רומי נגד אחיו היהודים.

גם ישראל של ימינו נגועה בריב אחים ומתקשה מאוד להתמודד עם מחלוקות. לא פעם נדמה שבארץ חיים שני עמים יהודיים, המדברים בשפות שונות ומגיבים בדרך שונה לאותם אירועים.

לעיתים נראה שהעם היהודי חדל להתנהג כקולקטיב; שציבורים שונים מגלים נאמנות חזקה יותר לקבוצת ההתייחסות שלהם מאשר לכלל ישראל.

כבודן של הקינות המסורתיות ומגילת איכה לא ייגרע אפוא, אם היום הזה יוקדש גם לקידום ה"יחד", למציאת דרכי גישור והידברות בין חלקים שונים בחברה: בין דת למדינה, בין המדינה היהודית למדינה הדמוקרטית, בין "היהודים" ל"ישראלים", בין ימין לשמאל ובין דתיים לחילונים.

המחלוקות יוסיפו להתקיים בתוכנו, אבל אולי נדע טוב יותר כיצד לתעל אותן למסגרות של ויכוח, הידברות וגם לדרכי הכרעה מוסכמות.

האתמול רצוף הפילוגים, שכבר הביא עלינו חורבן, מחייב אותנו לדאוג לכך שגורלו של המחר יהיה שונה. תשעה באב הוא מועד מתאים לכך.