נכון נהג אתמול יואב גלנט כשהודיע כי הוא נשאר בפיקוד הדרום. לו היה פורש מהצבא, ופותח פה, היה מסכל כל אפשרות עתידית שלו להתמנות לא רק לרמטכ"ל, אלא גם לכל תפקיד ביטחוני בכיר אחר. הישארותו, למרות שבני גנץ הועדף על פניו כסגן הרמטכ"ל, לא רק מעידה על בגרות, אלא גם מייצרת כלפיו סוג של מחויבות מצידו של שר הביטחון, אם אהוד ברק אכן יהיה זה שבעוד שנה וחצי ימנה את הרמטכ"ל הבא. בעת ההיא יידע גלנט, ויידעו כולם, האם דיבר שר הביטחון אמת כשאמר שאפשר להיות רמטכ"ל גם בלי להיות סגן קודם. זו לא סמנטיקה בלבד; ההיסטוריה מלמדת שתפקיד הסגן הוא הכרחי, ויעיד על כך ברק עצמו, שדבק ארבע שנים מלאות בתפקיד כדי שלא לאפשר לאיש מלבדו להתמודד על ירושת דן שומרון. אם גם הפעם יהיה הסגן זה שימונה לרמטכ"ל הבא, יסרבו קציני העתיד להתפתות למלכודת דומה. מאידך, אם ימונה גלנט או גדי אייזנקוט, יבינו כולם שתפקיד הסגן הוא מיותר ואיש כבר לא ירצה בו בעתיד. הפלונטר הזה יכול היה להימנע מראש, לו לא בוזבזו לריק שנתיים של סגנות על דן הראל (ולא משום אי הצלחתו, אלא בשל אי מועמדותו העתידית לרמטכ"ל). אבל גבי אשכנזי רצה יציבות, וסופו שהיציבות הפכה לסטגנציה וסיכלה את סיכוייו לבצע - במקביל למהפכת האימונים-מלאים-תוכניות שעשה בצבא - גם מהפכה אנושית, כזאת שתשביח את המטה הכללי שזקוק בדחיפות לצבע בלחייו האפרוריות. עם אלופי דרום וצפון וראש אמ"ן, שכולם החלו לפניו ויסיימו איתו, לא יוכל עוד הרמטכ"ל לעשות את השינוי שהטיף לו מכניסתו לתפקיד, שינוי שאמור היה לשלוח הביתה דור של אלופים ותיקים ולהקפיץ לקדמת הבמה שורת תתי-אלופים מבטיחים. הקיפאון הזה מהווה מתכון בטוח למרמור אצל מי שנתקעו בתפקידים, ומי שלא יקודמו אליהם. וזה עוד החלק הטוב; החלק הרע הוא שבפרק זמן קצר, קצר מדי, בין מאי 2010 לפברואר 2011, תטולטל מערכת הביטחון באופן חסר תקדים, עם סיום תפקידם של שלושת ראשי הארגונים (שב"כ, מוסד, צה"ל), שני אלופי פיקודים, ובהכרח גם סגן רמטכ"ל וראש אמ"ן. זו סיטואציה לא בריאה, אפשר שאפילו מסוכנת, שגם היא תולדה ישירה של הדרך הקלוקלת שבה מתבצעים המינויים הרגישים ביותר במדינת ישראל.
