למכירה, רצח. מושקע, קר ועומד בכל הסטנדרטים המתחייבים על פי התקנון לאכזריות נטולת לב. משלשום אף מוכר על ידי הרשויות. בעיקר זו השופטת. יד ראשונה, מאמא בדיכאון, שעל פי מקורביה, היה עמוק עוד יותר מהים שבו על פי החשד הטביעה את בנה בן ה-4 בלי להניד עפעף. גם אם תאיימו לעזוב את ידי מעל בריכה שורצת כרישים, אין סיכוי שאצליח להבין איך הפכה אולגה בוריסוב ממואשמת ברצח לקורבן שמוכן להודות בהריגה. מאישה שפעלה בצורה מחושבת עד מעוררת פלצות לחסרת ישע על כדורים. לעלה נידף ברוח, כמו בנה אלון בין אותם גלים. אבל עוד מעט תתייצב מולנו סוללת עורכי הדין, שיטענו לחוסר שפיותה וידגישו זאת פעם אחר פעם, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שבית המשפט מצא את גברת בוריסוב כשירה לעמוד לדין. כי המטרה - להימנע מהעונש המרבי (20 שנה) - עומדת לפני הקורבן היחיד בסיפור הזה, אלון ז"ל, שאת דמו איש כבר לא ייצג. עוד לצידה של הנאשמת נמצא שלל פסיכיאטרים, שיסתייגו בהתייפייפות אין קץ מהמעשה, אבל לא ישכחו לבטא במדויק כל אות והברה בשמות הכדורים שהיו אמורים לייצב את המעורערת. את הכדורים נטלה בדיוק כפי שנטלה חיים שעליהם היתה צריכה לשמור מכל משמר - בשקט ובפנים קפואות. אני לא איש מקצוע ולא יכול לשפוט אם אולגה בוריסוב אכן לוקה בנפשה, אבל נראה שמדובר בהכרעה קלה ביותר. רק שתי אפשרויות אמורות לקבוע היכן היא אמורה להעביר את שארית חייה. אם בית המשפט עומד מאחורי ההחלטה שקיבל, שבוריסוב כשירה לעמוד לדין, אז אחת דינה - מאסר עולם. לא קצוב. ללא אפשרות לחנינה. אם יוכח ששפיותה ממנה והלאה, כלא הוא אכן לא מקומה. מוסד פסיכיאטרי כן. ארבעה קירות וכמה כדורים שתרצה. נקמת ילד קטן לא ברא השטן - אז הגיע הזמן שכבר יברא, כיוון שכאבא לשני זאטוטים - הגדול ביניהם עוד לא בן 3 - אני לא רוצה לקרוא בעיתון, בעוד זמן מה, על איקס שנות המאסר שנגזרו על בוריסוב (בסופן היא תצא שפויה לחלוטין ומאוד חיה לחופשי), ואיאלץ לדפדף הלאה, בלי אפשרות לעשות דבר.
