לקרב את הקולות המתונים

יש כאלו בעולם הערבי המבקשים ללבות את האש שפרצה בשבוע שעבר בהר הבית, בעקבות פיגוע הטרור שבו נרצחו שני שוטרים של משמר הגבול בידי צעירים מאום אל־פחם. הרוצחים פעלו ממניעים של קנאות דתית שאינה יודעת מעצורים, מבית מדרשו של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שהוצא לכאורה אל מחוץ לחוק אבל רוחו עדיין מרחפת ביישובים ערביים רבים בישראל.

אנשי התנועות האסלאמיות, דוגמת חמאס והאחים המוסלמים, מיהרו להפוך את הרוצחים לקורבן ואת צעדי המנע של המשטרה בשערי הכניסה להר הבית לתוקפנות ישראלית מחודשת, שבעטייה יש לצאת למאבק בישראל. אחרי הכל, פניהם של אלו להסלמה ולליבוי יצרים, ולא להרגעת הרוחות והם מבקשים לרקוד על הדם ולנסות להפיק ממנו רווח פוליטי.

הפיגוע בחלמיש הוא במידה רבה תוצאה של הסתה זו, ויש בו כדי ללמד אותנו על כוחה של רדיקליות ופנאטיות דתית אצל צעירים מוסתים שאין מי שעצור בעדם - לא בקרב ההנהגה הדתית והפוליטית ולא בקרב המעגל החברתי הסובב אותם.

לקיצוניים אלו הצטרפה באופן לא מפתיע גם קטאר, שרק בראשית החודש חתמה עם ארה"ב על הסכם משותף למאבק בטרור, אבל בעקבות האירועים של השבוע האחרון מיהרה להתייצב לצד הטרוריסטים ונגד הקורבנות. כתמיד הגדיל לעשות ערוץ אל־ג'זירה, שזנח את מאבק ההישרדות של האמירות הננסית בשכנותיה הערביות והקדיש את שידוריו לקריאה להתגייס למאבק בישראל כדי להציל את מסגד אל־אקצא. את איראן וחיזבאללה מיותר להזכיר.

אבל היו רבים אחרים בעולם הערבי שסירבו לשפוך שמן על מדורה, ואפילו נזעקו לכבות את האש משזו הוצתה. מדובר בקולות ובכוחות שפויים ומתונים, המבקשים להכתיב טון אחר בשיח הערבי וביחסים עם ישראל, ובעיקר להתמקד בבעיות האמיתיות שבפניהן ניצב העולם הערבי.

כך ערב הסעודית, כך מצרים, וכך גם מדינות המפרץ ומרביתן של מדינות צפון אפריקה. כל אלו התגייסו כדי להרגיע את הרוחות, להוריד את הפלשתינים מן העץ הגבוה שעליו טיפסו, ולמצוא הסכם פשרה שייתר את אמצעי הבידוק שהציבה ישראל בשערי הר הבית.

ערב הסעודית יודעת שהבעיה המרכזית הניצבת לפתחה היא ניסיונות ההתפשטות של איראן ותמיכתה בטרור השיעי על אדמת הממלכה וברחבי המזרח התיכון, ולא "תוקפנותה" של ישראל בהר הבית. מצרים מצידה נאבקת באלימות ובקיצוניות של תנועת האחים המוסלמים בתוככי מצרים ובטרור של דאעש בסיני. בסכנה מכיר גם בית המלוכה הירדני, הרואה בטרור של דאעש ובנוכחות האיראנית הגוברת באזור את הסכנה ליציבותה של הממלכה. כל אלו נותנים אפוא את ידם למאמץ לפתור את המשבר ולהביא לרגיעה.

בשולי הדברים מעניין לציין כי בניגוד לשנים עברו ובניגוד גם לסערת הרוחות בישראל וברשות הפלשתינית, העולם הערבי מיעט לגלות עניין בסערות שמבקשים הקיצוניים להצית סביב הר הבית ובשעריו. אפשר שהדבר נובע מעייפות של הרחוב הערבי מעיסוק מלאכותי בבעיות שאין בהן ממש, ומה שחשוב יותר - שאינן רלוונטיות כלל לסדר יומו העמוס לעייפה בבעיות קיומיות חשובות הרבה יותר. המשטרים הערביים מבינים מצידם שאסור להם להיגרר אחרי אותם קיצוניים שמשתמשים בישראל כקרדום לחפור בו תחת היציבות במדינות הערביות מבית.

יש לקוות כי המאמצים של מדינות ערב המתונות יעלו פרי, וכי אותה ברית בלתי מוכרזת של ישראל והכוחות המתונים בעולם הערבי תצליח להכיל את המשבר שפרץ בהר הבית ומאיים להתפשט לשטחים. אבל בעינו נותר ההכרח של ישראל לפעול מצד אחד בחוכמה ובנחישות ולהדק את הקשר עם הכוחות המתונים במרחב שסביב לה, ומצד אחר להוסיף להיאבק בקנאות הדתית שבשמה פעלו הרוצחים בהר הבית ובחלמיש, קנאות שמקורה בתנועה האסלאמית בישראל שהוצאה מחוץ לחוק אבל לא נעקרה משורש, ובשותפיה בעולם הערבי, החל באחים המוסלמים וכלה בדאעש.