אבו מאזן לא במשחק

יו"ר הרשות הפלשתינית אמנם הכריז על הקפאת המגעים המדיניים עם ישראל, שאגב עוד לא החלו כלל. עם זאת, נראה ששיתוף הפעולה הביטחוני, ועוד יותר מכך הקשרים הכלכליים, החיוניים לפלשתינים לא פחות מאשר לישראל, יימשכו - ומכאן שלהכרזה של אבו מאזן אין כל משמעות מעשית.

הכרזה זו מכוונת, אפוא, לדעת הקהל הפלשתינית בשטחים. זו מצפה ממנהיגה לקריאת כיוון נוכח המתח הגואה סביב הר הבית, ובפרט כאשר יריביו של אבו מאזן בחמאס, כמו גם מדינות ערביות אחדות (גם אם מיעוט שבהן), מנסים כולם להכתיב קו קיצוני ולהלהיט את הרוחות.

אפשר, אגב, שאבו מאזן מכוון את דבריו גם לבית הלבן - שהרי המגעים המדיניים עם ישראל מתנהלים לפי שעה בתיווך אמריקני ולא כשיחות ישירות.

המתיחות סביב הר הבית פרצה שעה שאבו מאזן נערך לקרב על עזה, בניסיון להוריד את חמאס על ברכיו. יו"ר הרשות הפלשתינית מהדק את הלחץ על הרצועה, מכבה את החשמל וסוגר את המים, מהלכים משמעותיים הרבה יותר לחיי היום־יום של הפלשתינים ברצועה מאשר הצבת מגנומטרים בשערי הר הבית.

אבל זהו לא רק קרב על עזה, אלא גם על עתיד מנהיגותו של אבו מאזן, שיש כבר בתוככי הרשות וגם מחוצה לה שנערכים לקראת החלפתו (ראו ההתקרבות בין מצרים למוחמד דחלאן).

מנהיגותו של אבו מאזן מינורית. הוא לא איש של הכרזות דרמטיות וגם לא של מעשים גדולים. זוהי גדולתו וזוהי גם חולשתו. הוא אינו איש של אלימות ושל הלהטה של יצרים, אבל הוא כנראה גם לא האיש שיוביל את הפלשתינים לשלום של אמיצים. הוא מבקש בסך הכל לשוב הביתה בשלום.

המשמעות המעשית היא שאת המשבר הנוכחי תצטרך ישראל לפתור בכוחות עצמה, ואולי בעזרת מדינות ערביות שכנות ובראשן ירדן או סעודיה. אבו מאזן לא יתנגד לפשרה שתושג, ואף יבקש לגזור את הקופונים ולהמשיך הלאה במאבק ההישרדות שהוא מנהל מול יריביו ואויביו על כיסאו.