בסוף השבוע שודר פרק נוסף ב"סמויים", סידרת הטלוויזיה העוסקת בסוכנים הסמויים שמפעילה משטרת ישראל. אני מודע לוויכוח הניטש בנוגע לסידרה, ויכוח שמתקיים גם בתוך המשטרה. האחרונה שיתפה פעולה במרץ רב עם יוצרי הסידרה כדי לחזק את מעמד השוטרים. ואכן, "הסמויים" מרתקת ומחזקת את מעמד המשטרה, אך עם שידור הפרק הראשון, רב העוצמה, היה מי שהבין כי בעצם יש בכל החשיפה הזו נזק מקצועי עצום. אחד הסוכנים שרואיין בפרק האחרון, קצין מג"ב ששימש סוכן במשך שנה תמימה, ביטא היטב את השורה התחתונה במאבק בעבריינים. הוא, אשר חי תקופה ארוכה בסביבת חיים קשה, עקור מחייו הרגילים, נדהם מעוצמת תת-תרבות החיים העבריינית הקיימת כיום בישראל. הטריד אותו מאוד לגלות עד כמה הציבור הרחב אינו באמת מודע לעולם סמוך המתנהל על פי כלליו ואורחותיו שלו; מקיף שכבות רחבות בחברה אשר מנותקות לחלוטין מאורח החיים הלגיטימי. די היה לראות את דרך הטיפול ש"זכה" לה בידי עבריין שכונתי אשר סבר כי הסוכן, עבריין מבחינתו, אמר מילה שאינה במקום. כך גם לגבי סוכן אחר שהגיע לצורך קניית סם; ראינו כיצד במהירות נלקח ממנו רכבו ואיך הוא "טופל" בידי עבריין זוטר בעידודם של קטינים מאותה גיזרת ייחוס. אם נוסיף לאלה את כל המקרים המזעזעים האחרונים של עבריינים אשר למען כבודם הפגוע פשוט חיסלו אנשים בלא להניד עפעף - כשבבית המשפט הם נראים מחויכים - נבין עד כמה המציאות חמורה. הם יודעים למה הם מחייכים, אנחנו קצת פחות. והסידרה הזו היא רק הצצה דרך סדק קטן לאותו עולם עברייני רחב. אני מקווה מאוד שהציבור עוקב וכי קל לו יותר להבין עד כמה העבריינות הזו מסוכנת, בדיוק כמו השחיתות. רבים מהפרשנים הכותבים ומתראיינים באשר לסוגיות משטרתיות עסוקים יותר בזכויותיו של המיעוט העברייני ובחיפוש מתמיד אחר כשלי המשטרה מאשר בעבודתה הקשה ובהישגיה. כל כשל מקצועי קטן הופך אצלנו מיד לחוסר תום לב ולפגיעה זדונית בזכויות האדם מצד המשטרה. ראו, למשל, את פענוח היעלמותה ורציחתה של דנה בנט. טרם יבשו המילים המשבחות את פעילותה המיידית והנמרצת של המשטרה, וכבר נשמעו קולות התובעים לבדוק כיצד הרוצח, שהיה עצור בעניינים אחרים, חמק מידי המשטרה בעניין זה. עדת הסנגורים כבר תובעת לחשוף את כל המקרים שבהם שימש הרוצח כמדובב. אולם כדי להבין עד כמה קשה המאבק בפשיעה בכלל, ובפשיעה החמורה והמאורגנת בפרט, אפשר לצפות שוב בסידרה ולהתרשם כמה אמצעים, כמה משאבי כוח אדם וכמה זמן ואומץ נחוצים כדי לתת פייט משמעותי לחוליים של החברה הישראלית. אפשר היה לשמוע בקולם של העושים במלאכה המסוכנת הזו את התסכול הנורא מהשקעת זמן ומאמץ, שבסופם מתנפצים אל מול חומות בית המשפט. מה פלא, אפוא, כי שלולית הפורענות, על רקע רפיונה של מערכת האכיפה על כל רבדיה, מעמיקה? המצב הזה, של תת-תרבות אלימה, הוא המאפשר בקלות כזו לאנשים כמו דודו טופז ודומים לו בעולם העסקים ובפוליטיקה, לגלוש בן-רגע לעולם האחר. ראו גם את האמפתיה הקבועה שמשדרים רבים כלפי מבצעי המעשים החמורים והבלתי נסבלים האלה. אז לא, אנחנו לא רוצים להבין עוד את העבריינים. ואם רוצים דוגמה להפנמה האיטית של מציאות חיינו, היא ניכרת בחוק המאבק בארגוני פשע - חוק חשוב ומרכזי בלחימה בפשע המאורגן אשר נחקק בדיוק לפני שש שנים, ביוני 2003. שש שנים חלפו מאז חקיקתו ועד להרשעה הראשונה והתקדימית של אסי אבוטבול וחברי ארגונו. הוגשו, כמובן, כתבי אישום גם לפני, אך אלה לא שרדו ונסתיימו בעסקות טיעון דלות ומהירות. נזקקנו לשש שנים מאז החוק ועד השימוש בו, שש שנים.
