מבחינת ישראל, הניסוי הגרעיני שביצעה אתמול צפון קוריאה הוא כמעט בגדר חדשות ישנות: בעוד העולם כולו מזדעזע, יכלו מן הסתם פקידי החוץ והביטחון להתהדר ב"אמרנו לכם". והאמת היא שאמרנו להם. בעיקר לאמריקנים. מאז אמצע שנות ה-90 אמרנו להם שטכנולוגיית טילים זולגת מצפון קוריאה לאיראן, ועומדת בבסיס הידע לפיתוח ולייצור טיל השיהאב. ואמרנו להם שמומחי צבא, טילים וגרעין צפון קוריאנים מסתובבים ברחבי העולם - בעיקר במזרח התיכון - ומציעים את מרכולתם לכל המרבה במחיר. ולפני שנתיים אמרנו להם, וגיבינו את זה במסמכים, שצפון קוריאה בונה לסוריה כור גרעיני, ואחרי שאמרנו גם תקפנו, והשמדנו, כדי לוודא שהאיום הוסר. ומה האמריקנים עשו עם כל זה? לא הרבה. פרשת הכור הסורי היתה אמורה ללמדם שפיונגיאנג שיקרה לכל אורך הדרך, אבל בוושינגטון העדיפו להמשיך בדיאלוג הביקורתי. התוצאה: הטילים שוגרו, הניסויים נמשכו. אתמול זאת כבר היתה סטירת לחי מצלצלת, שאמורה לכאורה לאותת לכולנו שהגיע הרגע להתפכחות בממשל, או להתייאשות ממנו. מבחינתנו, מדובר בעניין קיומי: מצמוץ אמריקני יורגש כאן היטב, ויאותת לצפון קוריאה שאפשר להמשיך בעסקי נשק וגרעין. הסורים יתרגמו זאת לטילים, האיראנים - להאצת פרויקט הגרעין שלהם. אבל מכה אמריקנית על השולחן עשויה בהחלט לשנות פאזה בדמשק ובטהרן, ולהפוך את הרטוריקה הריקה של אחמדינג'אד (שרובה קריצה לבוחר האיראני שיבחר בחודש הבא נשיא חדש) לתחינה לשיחות קירבה עם האמריקנים. אם זה יקרה יש כאן סיכוי של ממש לשינוי, אם לא - סכנה גדולה. בישראל צריכים בינתיים "לעקוב", להמשיך ולשמור את "כל הקלפים על השולחן" ולהימנע מטעויות שיפנו את הזעם נגדנו. מה שמחזיר אותנו לחיי היומיום, לפלשתינים ולמאחזים, שהם המחיר שנדרש נתניהו לשלם בינתיים, בדרך לאיראן.
