הדרך להיות מותרת

עדכון למשל אפלטון: לא מערה אלא שני חלקי גלובוס. האנשים בצידו החשוך של כדור הארץ רואים היטב את המתהלכים באור, אבל להפך זה לא אפשרי. מי שבאור לא רואה את מי שבחושך. עיקרון פיזיקלי. דברים שרואים מכאן ולא רואים משם. הדרך היחידה לראות היא להפנות פנס לאזור החשוך, להטות אלומה מכוונת. 

עולם מקביל מתנהל. עד שאתה לא בתוכו אתה לא מבין. הייתי שם, באור. על מובטלים אמרתי: "הם לא באמת רוצים לעבוד"; על נכים: "שיתאמצו"; על גרושות: "יש לה יומיים חופשיים בשבוע". היום, באנדרגראונד של המשפחות החצויות, האחרוּת מקבלת כוכב זהב, השיפוטיות נעלמת. זה כבר לא "הם", זו אני. 

זו אני מחזיקה ביד את הכבל של המקרר שנקרע מהתקע. מחבקת ילד, שטופה דמעות, עד שהוא אומר, "אמא, את חונקת אותי". מתבוננת קפואה בג'וק שקפץ ממגירת הסכו"ם. במסיבת סיום של הגן, חיוכים גדולים ומחיאות כפיים, ובחצר הגן זוג הורים נושכים וננשכים מילולית. זה אנחנו. בטון חרישי, תחת חיוך־מסיבת־סיום, קורעים זה לזו את העור. זו אני שעושה לבד ביעור חמץ. לוכדת חולדות. מדליקה נרות חנוכה בלי איש. זו אני שנפרדת ממי שנשם לידי שני עשורים, ראה אותי קצוצת קליפות ובגדים ונוצות. זו אני שעוטה שריון כאילו חורף.

לאחרונה פורסמו נתוני הגירושים העדכניים. 10,841 זוגות בשנה שעברה. שני אחוזים יותר מבשנה שקדמה לה. שני אחוזים יותר של כאב בעולם, שני אחוזים יותר של הקלה. משונה, הדרך להיות מותרת. מבהילה ומסקרנת. אני עוד בעיבורה אבל יכולה לתאר עבורכם, יושבי האור, את עומק הפער בין מי שיש לו למי שאין.

 

•••

פירוק הבית הוא יציאה ממעגלים שבהם הייתי חלק במשך שנים, או שחינכו אותי לשאוף אליהם. דוגמה מתחומי הקהילה: אני כבר לא חלק ממעגל הילודה, היולדות, המצפות להריון, המקבלות ונותנות ארוחות ליולדת. דוגמה מתחומי המשפחה: איבדתי חם וחמות, גיסים וגיסות, אחיינים. דוגמה מחיי החברה: איבדתי חברים משותפים, כי החברים מסתדרים במחנות או כי לא נעים להם להביט בעיניים. 

עולם חברתי חדש נבנה לי. אני חברה בכמה קבוצות עתירות מבע של גרושים וגרושות דתיים שמקיימים קבוצות תמיכה וירטואליות ואירועים חברתיים. בתחילה הייתי בשוק משמחת החיים המשוחררת, שנדמה שלא ראיתי בעולם הנשואים. החיים כחגיגה. עד שמישהי מעירה שלא ישנה בלילה, ומישהי אחרת שואלת למה, והיא עונה, בכיתי, וכולם מבינים. ומישהו מוסיף שגם הוא לא נרדם. ומעל העיניים הצוחקות אני שמה לב לעפעפיים נפוחים מדמע. 

אנחנו מצטופפים זה ליד זה, מתפצלים ל"שבתות־עם" ו"שבתות־בלי" (שבתות משותפות של כמה חברים יחד עם ילדים או בלי ילדים, כל אחד בסנכרון שלו), מחזיקים תקשורת עם אלוהים אחד, שנדמה כאילו הוא הולך ומתרחק כשמתגרשים. מגיעים לבית זר עם פשטידה וסיר מרק, אנשים חדשים שותפים לצרה, זרים באותו מגזר, ומעל החלה והדגים נעות מילים כמו "תסקיר", "משמורת", "מזונות", "חזקה", "השופט אמר", "מחציות". 

עד כמה העולם שבחוץ לא מכיר את החומר? גם אני לא הכרתי. ובעולם הדתי, בכלל מדובר בברייה חדשה. כולל זאת ששאלה אותי איך אמא יכולה להיות בלי ילדיה בשבת, איזו תשובה יש לזה, והציעה שאחלק את הילדים, שניים אצל אבא ושניים אצל אמא, ובשבת הבאה נחליף ביניהם. מה את יודעת על הסדרי ראייה, על השחיקה, על הצורך שלי במנוחה, על הצורך של ארבעת הילדים להיות יחד כקבוצת תמיכה. 

שבת גרושים/ות - אחרי 12 שנות גידול ילדים ברצף, יש מעט ברכה בשבת חברים, כשעל השולחן כוסות יין שאינן נשפכות ושיחות שאינן מופרעות. ובצאת השבת אחרי ההבדלה שישה מבוגרים נצמדים לטלפון, לדבר עם הילדים. אחד מאיתנו מצביע על היופי שבגעגוע: כמיהה אדירה לאהבת חייך, בשר מבשרך. לקחת את הילד מהגן, אחרי לילה שלא ישן אצלך, כשהגעגוע המתוק מגרגר כבר בשעות שלפני. "תביטו על ההורים המתלוננים בסוף אוגוסט ותבינו שאנחנו בני מזל, להשתוקק אל הילדים שלנו".

מדברים על גירושים, נושמים גירושים, נאבקים גירושים, צועקים. לאחת יש "חגיגט" ביום חמישי, והאחר מציין "יומולגט". ההיא פרודה, "הארד טו גט" צוחקים איתה, וההוא נאבק על חזקת הגיל הרך והגיל הקשה. בעולם של האור הם אנשים מצליחים מאוד, בעלי קריירות חשובות, מתקני עולם. פה כולנו בתוך "גט אה לייף, גט".

והיא חדשה שם, מקווה שלא תשהה הרבה בשבתות כאלה, שתתחתן בשנית, מסמנת לעצמה סיפורים קטנים. על הזוג הגרוש שהצליח להפיק לילד בר מצווה משותפת ושמחה למרות הבקע; על הילדה שקיבלה בפעם הראשונה מחזור דווקא כשהיתה אצל אבא; והאבא הזה, שפרץ מחסום פסיכולוגי וקנה לילדה את הגוזייה הראשונה במבצע בדלתא; על הילד ששום הורה לא שם לב שהוא לא אוהב את מה ששמים לו בסנדוויץ' - ההורה שהכין את הסנדוויץ' הוא לא זה שזורק אותו למחרת מהתיק; או האמא, הלביאה, שאומרת: גם כשאני נראית חזקה אני עדיין צריכה שיושיטו לי יד. 

 

לא למהר לשפוך דם

לא הכל אנחות. התחלה מחדש יכולה להיות דרך לתיקון, והמסע אל זוגיות שנייה מערסל בתוכו הכרה מחודשת בערך עצמי, חידוד ההגדרה העצמית, סקרנות, גם מחמאה. אצל דתיים, הנישואים הראשונים הם בדרך כלל בגיל צעיר, כשאתה נעדר התנסות (כן, גם פיזית, רובנו חווינו מגע עם אדם אחד בלבד כל חיינו), וחוויית חיפוש ומציאת אהבה נראים אחרת לחלוטין בפרק ב'. הקצב איטי כי אין לחץ ללדת, הסופרמרקט מגוון, הצרכים אחרים. אולי נלמד לבחור נכון. 

ביהדות יש הלכות מפורטות בנוגע לאבל שמקורו במוות של קרוב אבל אין מסגרת לאבל על מות הבית הנאמן שנבנה. תילי תילין של הלכות בנוגע לגט עצמו - אפס התייחסות לשעה שאחריו. האדם לבדו: לנהל את הטראומה, את האבל, לארגן מחדש את החיים הפרקטיים והרגשיים. מדוע לא יקומו חכמי היהדות בני זמננו ויתקנו טקס או ברכה, מעין "ברוך שפטרנו מעונשו של זה" של בר המצווה, שיכול לתת ביטוי לחוויה המשמעותית? ואנחנו, האם נדע להמתין בין הקריעה לחגיגה, לשהות על האובדן?

אגב, בנתונים האחרונים שפרסמה הנהלת בתי הדין הרבניים מופיע קצב הטיפול בתיקי הגירושים: בשנת 2016 נפתחו כ־89 אלף תיקים ונסגרו כ־91 אלף תיקים, קצב טיפול של 102 אחוז. ייתכן שמסכת התלאות הביורוקרטית בתוך מנגנון הפרידה יעילה יותר מהביורוקרטיה הישראלית הרגילה. נכון, יש סיפורים מסמרי שיער על התמודדות עם נוקשות המערכת (וגם עם נוקשות ההלכה, ראו הטרגדיה הניתנת לפתרון של מסורבות ועגונות), יש פקידים מטומטמים, אבל הרבה מהתארכות המסע כרוך בנו. 

פער הזמנים בין הפרידה לגט נובע ברוב המקרים, כמו בתאונות הדרכים, מהגורם האנושי. מכך שהזוגות (אני לא פטורה) מתישים אלו את אלו בוויכוח הגששים על "החוט של הכבל מאריך", או כשהגבר מחזיק אצלו כוח כלכלי גדול ויכול לנקוט סחטנות־כסף, או שהאישה מחזיקה אצלה כוח הורי גדול ויכולה לנקוט סחטנות־ילדים, או שהולכים לגישור שלוקח זמן ובינתיים התיק נחשב פתוח בבית המשפט. רוב הדיינים הגונים ואנושיים. אל תמהרו לשפוך את דם השליחים. 

 

רחמים גרועים מאדישות

"אמא, אני מתחשל", צועק אחד הילדים שלי את הסיסמה שלמדנו, אחרי שהרים בעצמו את החשמל שקפץ ואני במקלחת. אני מדמיינת אותו מבעד לדלת מניף אגודל לשמיים. 

הבית, כך נדמה אצל כל יושבי הסטטוס הזמני, נמצא בהקפאה. אין צמיחה, אין בנייה, יותר מלחמה על תחזוקה שוטפת, הישרדות. לעמוד על המשמר ולמזער נזקים: מה מצב הרוח היום, איך הילדים מרגישים. נכון, זה תא משפחתי ("יש משפחות מסוגים שונים!" אני אומרת להם כשאני מקפידה להזמין אורחים בשבתות־עם, לתת תחושת נורמליות), אבל התא הזה חסר. וכמה אני יכולה לתרום לבנייה שלו כשאין הפריה הדדית עם מבוגר נוסף? כשהיומיום כל כך בהול, דחוס משימות, בבלעדיות של אמא אחת קורסת?

חופש גדול נכנס. כמה רעש עושים שם בצד המואר! נסו לדמיין שאת כל מה שאתם עושים בזוג, אני עושה לבד. כשזוגות נשואים מקטרים לידי על קשיים לוגיסטיים אני מוכנה לתת להם מכות. נוסעת לשבת בר מצווה משפחתית. מעמיסה ארבעה ילדים מקולחים באוטו. נוהגת לבד, כשאחד רוצה מים, השני צריך טישו, השלישית יש לה שמש בעיניים והרביעי מקיא על בגדי השבת של כולם. בשבת עצמה אני לפותה בכאבי התפילה החסרה של הילד שלא מוכן להיכנס לעזרת הגברים בלי אבא. ובמוצאי השבת נושאת מהאוטו הביתה ילדים ישנים, וזרועותיי דקות.

יש לא מעט דברים שקשה לאם חד־הורית לעשות בלי איש, והסביבה היתה נחלצת לעזרתה בנפש חפצה אם היתה מבקשת. אלא שהיא לא מבקשת והם פשוט לא רואים. רגישות חברתית. לא בשבילי, בשביל הנתון המדהים של רבע מהאימהות שעושות קידוש לבד.

סיפורים מחברות: שישי בצהריים. אישה פורקת קניות מהמכונית, השקיות הכבדות חותכות את ידיה. משפחות ברחוב שלה (יישוב קטן) חזרו מקפיצה למעיין. הם עומדים מחוץ למכוניות ומדברים על תוכניות לחופש הגדול. והיא הולכת ושבה. אם חד־הורית אחרת שהמקרר שלה התקלקל והוציאה אותו מהבית. כשהגיעה למדרגה שלפני הפח השאירה אותו שם. במקום לעזור, ועד הבית נזף בה שהמקרר מפריע. אישה שניסתה להכניס את הבן שלה לרקוד בשמחת תורה עם הגברים וקיבלה מבטים נוזפים: "נשים זה בצד השני!" היה נחמד אם היו שמים לב שאבא של הילד לא נמצא, והילד רוצה לרקוד עם הספר. 

אל תרחמו. רחמים גרועים מאדישות. הציעו עזרה עניינית. היא תמיד תוכל לדחות את ההצעה. בניית סוכה, מעבר דירה, נשיאת ילד על כתפיים בשמחת תורה. אם תראו אמא שעומדת ליד מלתחות הבנים בכנרת, תשאלו אם היא צריכה למסור משהו לבן שלה, ייתכן שאין אבא בסביבה. 

הזמינו לסעודות שבת. צרפו אותם לנסיעה שלכם לבריכה. המשיכו להזמין אותה ואת ילדיה למפגשי משפחות, טיולים משותפים של החבורה שלכם, יציאות של זוגות. יכול להיות שהיא לא תרגיש בנוח להגיע, אבל אל תשללו ממנה את ההזמנה. 

היו רגישות אל ילדות שנמצאות בלי אמא בעזרת נשים, כי זו השבת שלהן עם אבא. קרבו אותה, תפתחו לה את הסידור בעמוד הנכון. הציעו לילדים שלנו לשבת לידכם בעזרת גברים. שימו לו יד על הכתף. לא תחליפו את אבא, גם לא תמנעו מהם את הכאב בברכת כהנים, כשכל הילדים חבויים בטלית של אבא, אבל אישה אחת בעזרת נשים תהיה פחות דומעת. 

אישית אני מעבירה משקל, מהכלל אל הפרט. לא יכולה להמשיך לחיות למען הקולקטיב הקשוח. נאמנה לאותם ערכים, רק לבד. הולכת במדבר, הולכת אלי. 

שנים, חבוקה בייעוד, הייתי נרדמת עם השאלה איך תרמתי היום לתיקון העולם. היום אני שואלת איך תרמתי לתיקון אמילי. חורבן הבית שלי, שממנו יצופו רחובות בדמעות של מזבח, הוא חלק מתהליך בירור עוצמתי שאני עוברת, סידור מחדש של כרטסת הזהויות שלי. וכמה שזה כואב להתברר. מאישה דעתנית אני הופכת לאישה מרגישה. מדוברת - למאזינה. אני מתענגת על מה שאיני יודעת, שטה בזרם הנבוכים, עובדת ה' בלי הצהרות. אם הייתי דמות בסרט דיסני הייתי אומרת שאני פשוט רוצה להיות מאושרת. 

מהו אושר? הליברלים יגידו, יש לך זכות וחובה למצות את האושר כתחושה סובייקטיבית בכל רגע. אפשר למדוד אושר (פרופ' דניאל כהנמן) רק ברגע נתון, ו"רגע" הוא הטווח המינימלי שבו אדם מודע להרגשתו. השמרנים יגידו: אושר מהמילה אישור. ואישור תקבל על סך כל מה שעשית בחיים, בחשבונית אחת. אושר (אריסטו) יתקבל אצל האדם ממרומי זקנתו, בסיכום חייו.

זה מוליד אצלנו השמרנים חריקת שיניים, לעיתים סגפנות. בחירות חיים תחת פרוז'קטור מוסרי בוהק. לא נעים, לא נוח, אבל אם זה המעשה הנכון - עליו תקבל אישור. ההתיישבות בהר היא אחת הדוגמאות. המתיישבים יודעים שלא אחת הם נושאים את ההר, בכל כובד משקלו, על כתפיהם הצרות, ולא ההר נושא אותם כפי שהיה ראוי. 

מי צודק? מי שרודף אחרי מטבעות יומיים של אושר, הנאה וסיפוק, או מי שיעשה סיכום אושר סופי בערוב ימיו? לא יודעת. אני יודעת שאינכם יכולים לדעת מדוע זוג מתגרש. האם היו מאושרים. האם היו עילות חיצוניות או נבעו ביניהם סדקים בלתי ניתנים לאיחוי במשך שנים. האם אי פעם נגעו העולמות הפנימיים שלהם אלו באלו. לא אחת הגירושים מתרחשים משך שנים, במסדרון שבין המטבח לשירותים, בשעות שבהן אין איש. 

הניחו את הסקרנות. אין תשובה לשאלה "למה התגרשתם?" כמו שאין תשובה לשאלה שנשאל סופר "על מה הספר שאתה כותב עכשיו?" יש רק שני אנשים שיודעים למה הם התגרשו (וגם הם מחזיקים בשני סיפורים שונים). כל היתר יכולים להציע תמיכה, הכלה ושתיקה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו