האתגר הצפון־קוריאני של טראמפ

בתקופת המלחמה הקרה, בייחוד במהלכם של משברים חריפים, הצליחו ארה"ב ובריה"מ לנהל את הסכסוכים רוויי המתח והטעונים ביניהן בצורה מבוקרת ושקולה יחסית. זאת תוך מאמץ ליצור ערוצים ודפוסי תקשורת חדשים ואמינים בין וושינגטון לבין מוסקבה, גם בתקופה שקדמה להפעלתו של הקו האדום בין מנהיגיהן.

כך הצליחו מנהיג בריה"מ ניקיטה חרושצ'וב והנשיא האמריקני ג'ון קנדי להגדיר במשותף, בעיצומו של משבר הטילים בקובה באוקטובר 1962, את הקווים האדומים שחצייתם על ידי היריב תקרב את המערכת הבינלאומית כולה אל סף התהום. כך גם נוטרלה במידה רבה האפשרות שהעימות ייצא מכלל שליטה כתולדה של עיוותי תפיסה או אי הבנות.

ואולם בניגוד לקווי אפיון אלה של העולם הדו־קוטבי, מציב המשבר הנוכחי בחזית צפון קוריאה אתגר חדש עבור מעצמת העל היחידה. שכן לא ברור אם החלטתו של קים ג'ונג־און לערוך ניסוי בטיל בליסטי בין־יבשתי, תוך התעלמות בוטה מהאזהרות האמריקניות המפורשות, היא לא יותר מאשר "צחצוח חרבות" וביטוי לשאיפתו הרציונלית להלך אימים על הזירה הבינלאומית באמצעות הקרנת דימוי של מנהיג בלתי רציונלי, או שמא משקפת שיגעון גדלות ונטייה מסוכנת לפעולות בלתי צפויות.

נראה, אפוא, שכללי המשחק שאפשרו למערכת הבינלאומית לצלוח את תקופת המלחמה הקרה, ושהיו מעוגנים ברצון הבית הלבן והקרמלין גם יחד להימנע מחורבן הדדי, אינם תקפים עוד מול קריאת התיגר המחוצפת של הרודן מצפון. יתרה מזו, הנחת העבודה של ממשל טראמפ, שלפיה המפתח לריסונה של פיונגיאנג טמון במנופי ההשפעה שבייג'ין תפעיל כלפיה, לא הוכיחה עצמה עד כה. לא זו בלבד שסין מתנגדת בתוקף למדיניות של "הליכה על הסף" ולניהול לוחמה כלכלית נגד צפון קוריאה, אלא שלא ברורה גם יכולתה הממשית לאלץ את קים (למרות תלותו הרבה בסחר עם סין) לעלות על נתיב פחות פרובוקטיבי.

קים ממשיך בגישתו המתריסה, וביטוי בולט לכך אפשר לראות בדבריו המתגרים מסוף השבוע. בתגובה להפגנת העוצמה האווירית מצידן של ארה"ב ובעלות בריתה, דרום קוריאה ויפן, לא הרחק מגבול הצפון, הזהיר השליט מפיונגיאנג מפני "משחק באש" שיש בו להגביר את הסיכוי לפריצתה של מלחמה גרעינית. ואכן, לנוכח קושי זה לגייס את סין (ואת רוסיה) למהלך משותף לשם הרחבתו והעמקתו של משטר הסנקציות נגד הצפון, מצטמצם טווח האופציות הלא מלחמתיות העומד לרשותו של הנשיא טראמפ.

דא עקא שגם האופציה של "מהלומה כירורגית" נגד מתקני הגרעין של פיונגיאנג עלולה להשיג תוצאות הפוכות מהמצופה, ובכך להסלים עוד יותר את המצב המתוח בחצי האי הקוריאני. זאת על רקע עוצמתה הקונבנציונלית המשמעותית של צפון קוריאה ויכולתה להקיז את דמה של שכנתה מדרום במטחי ארטילריה וטילים רצחניים, כתגובה מיידית על כל מהלך צבאי אמריקני.

סיכומו של דבר, המשבר הקוריאני הנוכחי מוכיח את הקושי המובנה הגלום בניסיון להרתיע יריבים, המתנהלים כפירומנים בתחנת דלק ומשדרים נכונות בלתי מעורערת להדליק תבערה אזורית, ויהיה המחיר על כך אשר יהיה. לנגד עיניו של היושב במשרד הסגלגל צמח, אם כן, בימים האחרונים, אתגר חדש ומורכב, ונשאלת השאלה עד כמה יהיה מוכן לשלב במדיניותו נדבכים אחדים מהמתווה שגיבש הנשיא ביל קלינטון לפני כשני עשורים לשם בלימת מיזם הגרעין.

אף שהמתווה, שהתבסס על שילוב של מקל הסנקציות וגזר הסיוע, התרסק לבסוף למול אסטרטגיית ההונאה של הצפון, אין לפסול על הסף בנסיבות הנוכחיות חזרה לנתיב של דיפלומטיה כוחנית המשלבת בתוכה גם תמריצים ותגמולים. אחרי ככלות הכל, גם מדיניות של חנק כלכלי לא תערער בהכרח את מעמדו של הרודן הצפון־קוריאני נטול החמלה. שכן אזרחיו, מוכי הרעב וחסרי האונים, אינם מהווים בכל מקרה אילוץ כלשהו לגבי שיקוליו ומרחב התמרון שלו מבית.