נאום ורשה: טראמפ עלה מדרגה

כשצפיתי בנאומו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בוורשה בשבוע שעבר, אמרתי לעצמי שזהו, פחות או יותר, הנאום שהיה עליו לשאת בעת השבעתו ב־20 בינואר השנה. משום מה, בחר אז הנשיא בנאום תוקפני ופרובוקטיבי. ביום חמישי הוכיח שהוא מסוגל למשהו אחר לחלוטין, וזהו עניין החורג מן השאלה "מי כתב לו את הנאום", כי בסוף היום השאלה היא מי נאם ולא מי כתב.

נכון שניכר בו, לעיתים, כי לא היה בקי בנקודות מסוימות שהעלה באשר לעברה של פולין, וכי התרשם לטובה מן הדברים שהוכנו לו, אבל זה בוודאי לא העניין המרכזי.

קראתי ביקורת לא מעטה בעיתונות האמריקנית על הנאום. קראתי, למשל, שהשפה האנגלית שבה השתמש הנשיא טראמפ היתה פשוטה מדי. קראתי ביקורת על השימוש הבולט שלו באלוהים במהלך דבריו, ועל כך שהמסר העיקרי שלו היה הבחנה בין "אנחנו" (השבט המתקדם, המשכיל ובעל הערכים) ו"הם" (החשוכים, מי שאינם אמונים על ערכי המערב), במקום לדבר על ערכים אוניברסליים כפי שעשו קודמיו הנשיאים. הטענה כלפיו היתה כי המסר המרכזי שלו היה זה של ראש שבט המבקש לשרוד, ולא זה של מנהיג העולם החופשי.

יכול להיות שיש בזה משהו, ויכול להיות שאפשר היה לצפות ליותר מנשיא אמריקני המבקר במדינה אשר הולכת ומאבדת את מאפייניה הדמוקרטיים, אבל מדובר בנאום חשוב שהציב את ארה"ב, שוב, כגורם ערכי שיש לו יומרות להוביל ולא רק להתכנס בתוך עצמו ולתת לאחרים לשחק במגרש המדיני הבינלאומי.

• • •

דבריו של הנשיא האמריקני על חירות, על חשיבות השמירה על הריבונות ועל חופש הדת לא יכלו לייצר מבזקי חדשות, אבל היו בעלי משמעות. גם ההתייחסות לעתידה של אירופה היתה חשובה, ואפשרה להבין כי אין זה אותו טראמפ שלא הבין מי צריך את נאט"ו, ואשר לא נבהל מן האפשרות שהאיחוד האירופי ילך בדרכה של בריטניה הגדולה ויתפרק לו.

יכול מאוד להיות שעקומת הלמידה של טראמפ תלולה מכפי שציפו רבים שלא ראו בו את המנהיג הטבעי של העולם החופשי. כפי שהבין שסיום הסכסוך באזורנו איננו עניין של "זבנג וגמרנו", ושה"דיל" שעליו דיבר יארך מעט יותר משהעריך, כפי שלא התבייש להכריז כי מה שאמר על חוסר הרלוונטיות של נאט"ו "בוטל", כך גם הבין שהברית בין ארה"ב לרוסיה עדיין רחוקה, גם אם פגישתו הראשונה עם הנשיא ולדימיר פוטין עלתה יפה, וגם אם תגרום להפסקת אש בגזרה חשובה בסוריה.

טראמפ יוצא מן ה־G20 בהמבורג במעמד בינלאומי טוב יותר מזה שהיה בו ערב הכינוס החשוב הזה. השאלה היא אם יוכל לשמר את היתרון הזה בעתיד הקרוב ולנצל אותו כדי להוביל מהלכים בינלאומיים חשובים בסוריה, מול צפון קוריאה, במשבר קטאר ובמאמץ להגיע לפתרון הסכסוך הישן באזורנו. זה לא יהיה לו קל.