נכון, לא גדלתי בתל אביב, אבל כמו רבים וטובים מתושביה גם אני הסתפחתי אליה לפני כמה שנים, ושמחתי לגלות שהיא מקבלת אותי בזרועות פתוחות ובלי שאלות. אחרי המסלול הרגיל של צבא-טיול-לימודים, תל אביב נסכה בי מין הרגשת קוסמופוליטיות שכזו, מין home away from home. תוך שנייה הרגשתי כאילו העברתי פה את כל חיי.
זה הקסם של העיר הזו. היא מקבלת את כולם - את האמנים והמעצבים והיוצרים, את עורכי הדין, ההיי-טקיסטים והקרייריסטים, את הסטודנטים והזקנים והמשוגעים, את הימנים והשמאלנים והמרכזיים, את הסטרייט ואת הגיי ואת אלה שבאמצע. את אלה שרוצים להביע את עצמם, את אלה שרוצים לאבד את עצמם ואת אלה שרוצים למצוא את עצמם. כו-לם.
מעטים יחלקו על הדעה שתל אביב היא מעוז (אחרון-) של שפיות במדינת ישראל בימים אלה, ולדעתי אפילו הרצל היה מרים גבה או שתיים אם היה רואה למה נהפכה חלקת החול והשממה שהוגרלה בעזרת צדפים לפני 100 שנה בדיוק: עיר חיה ונושמת, מסביב לשעון, ללא הפסקה. בגלל זה אני לא מבינה את עצם הפולמוס בעניין ההחלטה לחגוג את יום העצמאות ה-61 של ישראל בסימן 100 שנה לתל אביב. האם לא ראוי ומוצדק לציין בחגיגות מיוחדות 100 שנה לעיר העברית הראשונה, עירם של בן גוריון, אלתרמן וביאליק-
הקולות המתנגדים מעלים טיעונים שונים ומשונים: סגן ראש עיריית חיפה טען לא מזמן שחיפה צריכה להתנתק מחגיגות יום העצמאות הרשמיות משום שהן עומדות בסימן העיר תל אביב, וקרא לראש העירייה יונה יהב לעמוד לצד "מאבק הפריפריות". יהב התנגד. אולי משום שהוא לא סבור שחיפה היא "פריפריה". בישיבת הממשלה שבה הועלתה להצבעה ההצעה לחוג את חגיגות העצמאות בסימן העיר התנגדה לה ציפי לבני, בעצמה תושבת תל אביב, בטיעון שהדבר רק יאשרר את התחושה הקיימת לגבי היותה של ישראל "מדינת תל אביב", וכאלטרנטיבה ראויה יותר הציעה לחגוג בסימן "חזית ועורף - מדינה אחת". כמה מקורי.
עוד הוסיפה לבני וטענה שיום העצמאות הוא אירוע שאמור "לתת ביטוי הולם לכל חלקיה של החברה הישראלית". טיעון מוזר. הרי למרות הדימוי המנותק שלה, תל אביב, כעיר מהגרים, היא-היא תמצית חלקיה של החברה הישראלית. מי גר כאן? צעירי הונדורס? והרי הצעירים שמתקבצים כאן הגיעו בדיוק מהפריפריות שלכאורה תל אביב מנותקת מהן.
דווקא טיעוני המתנגדים מייצרים את התוצאה שהם מנסים למנוע. דווקא האזכור המודגש למצב ההזוי של "מדינת תל אביב" לעומת "שאר מדינת ישראל" מנציח את ההבדל ומקבע אותו. תל אביב היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, אמנם החלק היותר שפוי שלה, אבל עדיין - גורל העיר שזור בגורל המדינה, לטוב ולרע. על אף שקולות שפויים יותר ושפויים פחות טוענים שלא כך הוא הדבר, אין מקום לערוך את ההפרדה הזו כי אין אפשרות שהפרדה כזו תהיה קיימת מלכתחילה.
נכון, אורח החיים המהיר שהעיר מציעה; אפשרויות הבילוי והתרבות שקיימות בה, הקצב, האנשים, הבלאגן - כל אלה לפעמים יוצרים את התחושה שתל אביב מנותקת, או יותר נכון, מעדיפה להתנתק ממה שקורה בעולם החיצוני, כלומר, בשאר ישראל. אבל זוהי רק אשליה. העובדה היא שתל אביב היא המקום הראשון שבו יוצאים אנשים להפגין, למחות ולהביע דעה על המציאות הישראלית. תל אביב היא המקום שבו, לטוב או לרע, התרחש אחד האירועים היותר משמעותיים בתולדות מדינת ישראל - רצח רבין - ועם כאלה זיכרונות אין לתל-אביבים אפשרות להתנתק, גם אם היו רוצים.
ובכלל, אנחנו "חזית ועורף" כבר 61 שנה. ותכלס, הכי לא מקורי לחגוג עוד איזה מושג מיליטריסטי. דווקא בזמנים לא בטוחים אלה חשוב לאזכר את האלטרנטיבה, את מה שעושה קצת טוב בנשמה, את מה שמקל את הלחץ ועוזר לנשום ומזכיר שהחיים, גם החיים פה, הם לא רק חזיתות ועורפים. הם גם שוויון וקבלה, תרבות ויצירה, דו-קיום ושפיות הדעת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו