המתנה מורטת עצבים

אני יודעת מה עובר על נועם ואביבה ובני משפחת שליט. אנו מחבקים אותם ומחזקים אותם במאבק שלהם. הם עוברים כעת את הרגעים הקשים ביותר - ההמתנה מורטת העצבים הזו אשר מלווה בתחושות קשות של חרדה, אי ידיעה ודאגה מה יעשו חלאות האדם המחזיקים את הבן בשבי. זה הדבר הכי נורא שיכול להיות.

מדובר בסבל ובכאב גדולים הרבה יותר מאלו שמביא עימו השכול. פעמים רבות ביקשו ממני לתאר את תחושותיי בזמן שאודי ז"ל היה בחזקת נעדר - ולא ידעתי כיצד לעשות זאת. למרבה הצער, את השכול אני יכולה לתאר היטב. אנחנו חיים בתוך חור שחור של אובדן וכאב. סבל יומיומי של תחושת שכול קשה - אך עם זאת אני מדגישה כי תחושת אי הוודאות היא הקשה מכולן.

זו תקופה שאינני יכולה לתאר במילים, לא להביע בכתב ולא לבטא בשום אופן. אני לא אשכח לעולם את תקופת ההמתנה לפני שאודי ואלדד ז"ל חזרו הביתה, זו היתה תקופה מטורפת ומוטרפת. וכעת נועם ואביבה שליט ממתינים, תחת מעטה ערפל של אי-ידיעה מורטת עצבים, רק לרגע שישיבו את גלעד אליהם הביתה. זו תקופה אכזרית וקשה הדורשת תעצומות נפש אדירות, שלולא התמיכה הציבורית הגדולה איני יודעת מהיכן הייתי לוקחת.

אני קוראת לאביבה, לנועם ולכל משפחת שליט להיות חזקים. מרבית העם איתם בדרישתם הצודקת שחייבים להחזיר את גלעד הביתה, ועכשיו. כל החלטה אחרת שתתקבל תרמוס תחתיה את אחד הערכים הבסיסיים והמוסריים של החברה הישראלית - הידיעה שמלווה כל חייל כי המדינה תעשה הכל על מנת להשיבו בשלום מהמשימה שאליה נשלח.

כאשר החייל נופל בקרב, זה מצער ואין מה לעשות. כאשר חייל נמצא בשבי חייבים להחזיר אותו בכל מחיר. אנחנו לא צבא שכיר. צה"ל הוא צבא העם והערך להשיב חייל חטוף שנמצא בשבי הוא למעשה הערבות ההדדית בין הצבא לחייל ובני משפחתו.

הכותבת היא אמו של אהוד גולדווסר ז"ל, שנפל בשבי חיזבאללה וגופתו הושבה לישראל בעיסקת שבויים