חמאס במילכוד

הקולות העולים מעזה אינם קולות קרב ובוודאי שלא תרועות ניצחון אלא קולות של מצוקה. עשור בדיוק לאחר שאנשיה השתלטו בכוח על רצועת עזה ניצב חמאס בפני מבוי סתום שלא לאמר במלכודת. קטאר, פטרוניתה של חמאס, סופגת מהלומות משכנותיה אבל היללות נשמעות דווקא בעזה, שם משלמים תושבי הרצועה את מחיר בידודה של חמאס בעולם הערבי.

עברו הימים שבהם במצרים שלטו האחים המוסלמים, שטורקיה וקטאר עשו כבשלהן בעולם הערבי, ושמנהיגי חמאס יצאו ובאו בבירות העולם. עתה כלוא מנהיג החמאס, איסמעיל הניה, בכלוב מחכה שהסוהר המצרי יתרצה ויניח לו לצאת.

אבל לקהיר חשבונות משלה והיא דורשת תחילה מעשים, דוגמת כינון אזור חייץ שלא יאפשר לשלוחת דאעש בסיני ולהפוך את הרצועה, תחת עינם העצומה של אנשי חמאס, למקלט בטוח ולאזור אימונים.

וכך בהעדר תמיכה, ונוכח מצוקה גוברת מבית, מיטלטלת הרצועה ממשבר אחד למשנהו. עד כדי כך הגיעו מים (ובעצם החשמל) עד נפש שבחמאס מוכנים אפילו לשקול להניף דגל לבן ולמסור את המפתחות לידי מוחמד דחלאן, שנוא נפשו ויריבו הפוליטי של אבו מאזן, אבל בה בעת, היחיד המסוגל אולי לחולל מהפך בעזה. חמאס מקווה אמנם שדחלאן יסתפק בתפקיד סימלי של ראש ממשלה חסר כוח, אבל דחלאן אינו ילד ובגיבוי של א־סיסי ואולי גם בקריצה מישראל יכול לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי חמאס.

הדילמה לפתחה של ישראל ואולי גם של מצרים היא האם להדק את טבעת החנק על חמאס או שמא לפתוח את השאלטר ולא להיגרר לחשבונאות של אבו מאזן המבקש לחסל שלושה ציפורים במכה אחת: את חמאס, את דחלאן, ובה בעת להביך את ישראל בביקורת בינלאומית. אבל מים וחשמל לחוד, וויזות לחו"ל להנייה ושותפיו לחוד.