האח הגדול

אספר לכם סיפור. לפני שנים חזרתי מחו"ל, אני מדבר על קרוב לעשר שנים. בארץ שהייתי בה שודרה העונה הראשונה של "האח הגדול". לא סלבס, סתם - אח גדול ורגיל. אז הריאליטי לא היה קיים בארץ, אלא אם אתם סופרים את דודו טופז מחלק מקררים, ולא שאני מזלזל בדודו טופז. והנה, "האח הגדול" הגיעה לציון והדיונים שוצפים: האחד אוהב בגלל ניתוח אנתרופולוגי פילוסופי, שני מתהדר באהבת טראש בצורה מוחצנת, אבל אף אחד לא מגיע למיצוי הדיון: בריאליטי אמיתי אתה מציץ באחרים כדי להבין איך אתה מציץ בעצמך בשביל לספק הסברים למה אתה עושה את זה (סתם כי זה שם, בטלוויזיה).

עכשיו בואו נעשה הפסקה, כי מיד בסוף העמוד יחכה דודי מליץ, אבל לפני זה פרסומות.

נמשיך. אם ב"האח הגדול" הרגיל העפנו מבט באנשים רגילים ולא מוכרים, ובכך הניקיון המחשבתי שלט - קרי אתה לא מכיר את הדמות, לכן אין מה לצפות ממנה - כאן, בגירסת הסלבס, היוצרות התהפכו; אני מכיר את שימי תבורי, לכן אני מצפה מתבורי למשהו - הרי הביאו את שימי על תקן משהו ואמרו לו תמציא שאתה ישן עם אצבע בפה. בכך הריאליטי הוא לא על שימי תבורי, אלא עלי שמסתכל, שמצפה, שמרכל על שימי תבורי כי הכיר אותו לפני.

ובכל זאת, הרחוב הישראלי בוכה: אלה המפורסמים שהביאו לנו? זה מה שיש לנו בארץ? התשובה היא כן. כי אם אתם יודעים שתפגשו בתור למכולת (זו תמיד אותה מטאפורה, "מכולת") מישהו מפורסם, אז למה שלא תראו אותו בטלוויזיה? לכאורה האשמה היא במפורסמים שלנו, בהיותם לא מפורסמים מספיק בשבילנו, אבל העניין גדול יותר; אנחנו, העם, מצפים ממפורסמים שיהיו מפורסמים, אבל יודעים שהתור למכולת הוא "האח הגדול" שלנו, שמשחק איתנו, עם החיים שלנו.

נחזור אלי ואל "האח הגדול" מהפיסקה הראשונה. אחרי שראיתי את זה בחו"ל הפעלתי קשרים, ונתנו לי חמש דקות באולפני הרצליה עם בחורה שאני לא זוכר את שמה, איזו מפיקה ביג שוט שעד עכשיו אני הולך לבית כנסת כדי להודות לה שנתנה לי מזמנה, והצעתי לה רעיון: פרודיה מוקומנטרית (דוקו מבוים) על תוכניות "האח הגדול". חבורה של כדורגלנים, כביכול מפורסמים, סגורים בווילה אחת.

מה? היא לא כל כך הבינה מה רציתי. אחרי הכל הגעתי אליה עם פוסט-מצב של מצב שלא היה עדיין בארץ. אמרתי יפה שלום ביציאה. בסך הכל, לדודו טופז היו מקררים לחלק. והנה, היום, המעגל בכל זאת נסגר; "האח הגדול סלבס" הוא פרודיה על "האח הגדול" הרגיל; זמר מזרחי שלידו זמרת לסבית שלידה זמר הומו ולידם ג'קוזי שבתוכו דוגמנית, וכולם שרים ביחד את "אדון עולם". ראיתי את זה, באמת. אמנם תיכף ערוץ 20 ייסגר בהדרגה (מה זה אומר, אגב, "ייסגר בהדרגה"? יוחשך לפי סנטימטרים-), אבל הספקתי לראות את זה במו עיני.

ובימים כאלה, שבהם משוגר מכל עבר המשפט "המציאות כל כך מופרכת אז לא צריך פרודיה", הגיע הזמן להבין שהריאליטי האמיתי הוא לא מה שמוקרן בטלוויזיה. הריאליטי האמיתי הוא הצופה, אנחנו, עכברי המעבדה. דודי מליץ, תיכנס עכשיו.