פדיון שבויים

ישראלי הגון לא זקוק לשכנוע כדי להבין את מגרעותיה של עיסקת השבויים עם חמאס: אנחנו נשחרר מעל אלף מחבלים, בהם רוצחים, בתמורה לחייל אחד. ובכל זאת, אם יש קונצנזוס בישראל, הוא צריך להתגלם בתמיכה בעיסקת השבויים הרעה הזאת. להלן הסיבות.

המתנגדיםגורסים כי לצד הרצון להשיב את גלעד, המדינה אמורה לדאוג לכלל אזרחיה ולשקול שיקולי עומק. לפיכך, גם אם חייו של גלעד יקרים, בהנחה ששחרור המחבלים יחזק את הטרור ויביא לחטיפות ולהרוגים נוספים - המחיר אינו משתלם מבחינה אסטרטגית.

התשובה היא שטענה זו נכונה, אך במובן העמוק גם המחיר של שליט בשבי אינו מסתכם בחייו של חייל אחד. שליט בכלא הוא סכנה אסטרטגית משום שהוא שוחק את תחושת הערבות ההדדית של חיילי צה"ל. לא היינו זקוקים למאות הפתקים הלבנים עם הכיתוב "גלעד שליט" שהטמינו חיילים בקלפי, כמו גם להצהרות של החיילים - לא נצא בלי שליט! - במהלך "עופרת יצוקה" כדי להבין כי ככל ששהותו של שליט בכלא תימשך, כך היא תפגע בלכידות החברתית ותצמצם את רוח ההתלהבות והגיוס לצבא בעת הצורך. והצורך הזה יתסוס גם בעתיד.

המתנגדיםאומרים כי מבחינה מוסרית ורגשית, עלינו להתחשב במשפחות שכולות של נפגעי טרור המצטמררות לנוכח שחרור רוצחי בני משפחתן.

התשובה האינסטינקטיבית היא, כמובן, שיש גם משפחות שכולות שהצהירו כי יסכימו לשחרור רוצחי בניהן תמורת גלעד. אבל זו לא התשובה הנכונה. בנושא זה אין טעם להתעמת במימד הרגשי או המוסרי משום שבכל עניין רגשי ומוסרי אין הכרעות, יש רק עמדות: ערך חיי אדם לעומת קדושת המת וערך הצדק. כל החלטה בסוגיה זו מוצדקת, אין פה מקום לטעויות.

המתנגדיםמסבירים כי שחרור המחבלים יחזק את חמאס מבחינת תודעת הניצחון שלו.

התשובה טמונה בכך שתודעה והרתעה הן עניינים בלתי מדידים במדויק, אם כי אכן יש להן ערך. מבצע "עופרת יצוקה" הרתיע את חמאס, אבל, כצפוי, לא חיסל אותו. כרגע המכה שספג חמאס היא הגדושה ביותר שהארגון יכול לספוג. בקרוב לא נצא לעוד מבצע דומה. בהנחה מציאותית שחמאס עוד יתאושש ככל שיחלוף הזמן, ברור שאם לא נבצע את העיסקה כעת, נפספס את ההזדמנות להשלים את העיסקה תחת הרושם של עיסקה לאחר ניצחון צבאי; מבחינה טקטית יש גם אופציה נוספת, שכבר נידונה - שחרור מרואן ברגותי כדי לחזק את ארגון פתח ואבו מאזן במקביל.

המתנגדים:העיסקה תעודד חטיפות נוספות.

התשובה היא שהם צודקים. כל תמורה שלנו בעד חטוף תעודד חטיפות או תעלה את חשיבותן. אבל עיסקת שליט מלכתחילה לא אמורה לפתור או להנמיך את להבות אש השנאה עם חמאס. העיסקה היא רק נדבך במאבק, אשר יימשך בכל מקרה. כדי למנוע חטיפות נוספות, ישראל לא אמורה לפגוע רק במוטיבציה של חמאס אלא צריכה בעיקר לחנך את חייליה לעמוד על המשמר. כבר ב"עופרת יצוקה" הופקו לקחים כשמג"ד בגולני אמר כי עדיף לירות בחוטפים, כולל בחייל, מאשר להותיר בידיהם שבוי.

המתנגדיםמנמקים גם את המחיר כבעיה. כלומר, עשרות או מאות זה בסדר, אבל אלפים, בהם נידונים למאסר עולם, זו כבר מכירת חיסול.

התשובה היא שאכן, גם לפי תורת המשחקים של פרופ' אומן וגם לפי הירקן שלי, ראוי תמיד להתמקח כדי להגיע לנקודה הטובה ביותר. במקרה זה ישראל צריכה לנסות לשחררו תמורת פחות מחבלים, פחות אסירים כבדים ויותר משוחררים לחו"ל מאשר לעזה או לגדה. אבל ראוי לזכור כי כמו בכל משא ומתן, התוצאה הסופית כרוכה במצבך בנקודת הפתיחה. ומה לעשות, הם כבר חטפו את החייל ואנחנו כבר הוכחנו שאנחנו לא מסוגלים לשחררו. מה גם שבכל עימות מזרח-תיכוני אנחנו מראש מעטים מול רבים. אנחנו מקדשי ערך החיים מול תנועה של מתאבדים. אנחנו, כזכור, הזדעזענו מכך שהרגנו 1,300 בעזה, ואילו הנהגת חמאס אפילו לא חשבה להיכנע כדי להציל את תושבי הרצועה; אנחנו הפסקנו. אפשר להקיש כי ארגון שכבר הוכיח רוחב לב בכל הנוגע להקרבת אנשיו, לא צפוי להתגמש גם בעתיד.

יאללה, תשחררו אותו.