אקספרס של חצות

התגובות הטורקיות מאז הלחימה בעזה, ולעומתן קשרי המסחר שליבלבו עד כה, מבלבלים אותנו בכל הקשור לטורקיה. במהלך העשורים הראשונים לקיומה של ישראל התבססה המדיניות האסטרטגית שלה על תפיסת "הפריפריה נגד המרכז". תפיסה זו היתה תגובה למציאות גיאו-אסטרטגית שבה ישראל היתה מוקפת במדינות ערב ששאפו להשמידה. מעגל עוין זה היה מוקף במעגל איבה נוסף. כלומר, מאחורי שכנותינו המיידיות - מצרים, ירדן, סוריה ולבנון - עמדו עיראק, סעודיה, לוב ומדינות צפון אפריקה והמפרץ. מציאות זו חייבה את ישראל לטפח בנות ברית מחוץ למעגלים אלו, בייחוד באזור הצפוני והמזרחי של המזרח התיכון. לכן ישראל שאפה לחזק את הקשרים - צבאיים, כלכליים ודיפלומטיים - עם טורקיה ואיראן.

במרוצת 30 השנים שלאחר קום המדינה, מדיניות הפריפריה מול המרכז הוכיחה את עצמה. מאחורי מסכה של יחסים קרירים למדי נהנתה ישראל מיחס מועדף באנקרה ובטהרן. באיראן שיתפו אנשי ביטחון ישראלים פעולה עם עמיתיהם האיראנים בכל הנוגע לפיתוח נשק ומודיעין. ישראל קיבלה את מרבית אספקת הנפט מאיראן דרך אילת. ניתוק אספקה זו בעקבות ההסגר המצרי על מצרי טיראן היה אחת הסיבות לפרוץ מלחמת ששת הימים. מדיניות הפריפריה מול המרכז הצליחה להוציא את ישראל מבדידותה במזרח התיכון והיוותה בלם לתוקפנות של מדינות ערב.

מדיניות זו החלה להתערער ב-1979 בשל התרחשות המהפכה האיסלאמית באיראן. כמעט בן לילה הקשרים שנבנו במשך 30 שנים התפוררו ונותקו. לעומת זאת, הקשרים עם טורקיה אף התהדקו. לא מדובר רק במספר הטיסות היומיומיות של תיירים ישראלים לטורקיה, אלא גם באימונים צבאיים משותפים. היום הקשרים בין ישראל לטורקיה עומדים במבחן.

"מפלגת הצדק והפיתוח" האיסלאמית בהנהגתו של ראש הממשלה, רג'פ ארדואן, אימצה מדיניות ביקורתית ביותר כלפי ישראל, במיוחד בעקבות פעילות צה"ל בלבנון ובעזה. בה בעת, במישורים חשאיים ואף חצי פומביים, החלה טורקיה לבנות קשרים עם איראן ועם גורמים איסלאמיסטיים אחרים באזור. לפי סקרים אחרונים, רמת האנטי-ישראליות ואף האנטישמיות בקרב הציבור הטורקי גבוהה מזו של כמה מדינות ערב. לפיכך, למרות המשך שיתוף הפעולה הצבאי ולמרות נכונותה של טורקיה לשמש כמתווכת בין ישראל לבין סוריה, אל לישראל לסמוך על המשך שיתוף פעולה זה.

במקביל להתפוררות הבריתות בין ישראל לבין איראן וטורקיה מתחזקים הקשרים בין ישראל למדינות המרכז. באותה שנה שבה התחוללה המהפכה באיראן נחתם הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים והפך את המדינה הערבית המשפיעה ביותר לשכנה המפגינה ניטרליות קרירה. למרות הביקורת החריפה על מצרים מצד מרבית מדינות ערב, במשך השנים הפך התקדים המצרי לנורמה. כך שהיום השאלה המעסיקה את העולם הערבי איננה עוד "איך להשמיד את ישראל", אלא איך לעשות שלום עימה. בו בזמן נוצרו חפיפות אינטרסים נוספות בין ישראל לבין מדינות המרכז - הצורך להתגונן מפני איראן, למשל, ומפני האיסלאם הקיצוני. מוקדם, אולי, להספיד את מדיניות העדפת הפריפריה על המרכז ובטרם עת להחליפה במדיניות העדפת המרכז על הפריפריה. עם זאת, חשוב להתחיל להכיר במציאות המשתנה הזו, ולהעריך את השלכותיה. על ישראל לשאוף ליצור קשרים - סמויים בעת זו - בין צה"ל לבין צבאות ערב מסוימים ולהדק את הקשרים הכלכליים באמצעות פתיחת משרדי אינטרסים ישראליים בבירות האזור.

במישור המדיני, על מקבלי ההחלטות הישראלים לתור אחר נקודות משותפות בין מדיניות ישראל לבין תוכנית השלום הסעודית ולעודד חסות בין-ערבית לכל הסכם בין ישראל לבין הפלשתינים. בנוסף, יש לחפש דרכים להרחיב את מעורבותן של מצרים ומדינות ערביות נוספות במאמץ לערער את שלטון חמאס ברצועת עזה ואת מעורבותה של ירדן בשיפור המצב הביטחוני בגדה המערבית. העיקר הוא שישראל תהיה נכונה וגמישה על מנת שתוכל להתמודד בהצלחה עם התמורות הגיאו-אסטרטגיות המתחוללות באזורנו ועם השינויים במעמדה בו.

הכותב הוא עמית בכיר במרכז שלם

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו