מבינים ערבים

סיומו של המבצע בעזה מאפשר להעריך את תרומתם של הפרשנים לענייני ערבים. הואיל ולפרשנות, יותר מאשר לכיסוי של כתבי השטח, יש השפעה על הבנת האירועים וגיבוש דעת הקהל, ראוי להעריך את איכות הפרשנויות שקיבלנו.

מחלקת החדשות של ערוץ 10, הדינמית והטובה ביותר, הציבה את צבי יחזקאלי ושלומי אלדר בעמדת הפרשנים; המהדורה הנצפית ביותר, זו של ערוץ 2, עשתה שימוש באהוד יערי; ואילו הערוץ הראשון העלה למסך את עודד גרנות. התוצאה היתה לא-אחידה.

לשבחם של יחזקאלי ואלדר ייאמר כי הם שולטים היטב בערבית וחשים בנוח בשטח, תוך שניתן להבחין בזיקה העמוקה שיש להם כלפי נשואי הסיקור. אולם בכך מסתיים יתרונם, שכן כל אחת משתי הגישות שהם מציבים הינה בעייתית בייצוג "המציאות" לעיני הצופים. אלדר הוא צופה-משתתף מובהק, ולעיתים קרובות האמפטיה העמוקה שהוא חש כלפי המסוקרים - בהם דמויות רצחניות וארגונים נתעבים - מטשטשת את קו הגבול שבינו לבינם. בעימות האחרון בעזה דומה היה שאלדר מזדהה לא אחת עם ההערכות השקריות שהזינו אותו בני שיחו מחמאס ושאר הארגונים ברצועה, תוך התעלמות מכך שהוא משמש כלי אפקטיבי בלוחמה הפסיכולוגית שנוהלה מול הציבור הישראלי.

מן העבר השני, יחזקאלי מצטייר כ"אוריינטליסט" מובהק: גישתו מדגישה את השונה בינינו ("אנשי המערב") לבין העולם הערבי. רבים ממשפטיו כוללים אמירות כמו "ככה זה במזה"ת", וזאת לפי תפישת המחקר המזרחני המיושן כי האזור הוא מעין "פלנטה אחרת", שבה כללי התנהגות שונים מהמקובל בעולם "התרבותי". כך, אפוא, פינתו במגזין הטוב שעל מסכינו - "לונדון את קירשנבאום" - עוסקת בפיקנטריה ובביזאר, מגחיכה את הערבים, ומחזקת את אלה בציבור הסבורים כי אנו "וילה בג'ונגל". יחזקאלי אף מתיישר לפי הקביעות של אל-ג'זירה לגבי מהלכי הסרק חסרי החשיבות הממלאים את חלל אזורנו: חיזבאללה וחמאס כמעט תמיד "מנצחים", ישראל והערבים המתונים כמעט תמיד "מפסידים", ללא כל ניסיון להבין את המהויות האמיתיות העומדות מאחורי התהליכים.

בערוץ 1 סיפק גרנות פרשנות מקצועית, סולידית, אמינה ורצינית. עם זאת, היתה בה יבשושיות טכנית הגובלת בשעמום, אולי מכיוון שגרנות ביקש לנקוט זהירות רבה, שמא ייכשל בהערכה שתופרך בתוך זמן קצר. ספק אם פרשנות זו יכולה למשוך את הצופה הסקרן, המבקש בתוך ים המלל גירוי למחשבה מרעננת.

דווקא לוותיק, יערי בערוץ 2, היתה עדנה. הוא מצטיין בתכונות החיוניות שאותן מנינו בגרנות, אך משלב זאת עם המרתק. מקורותיו, שעימם הוא נמצא בקשר שוטף, מספרים משהו שטרם שמענו, מציבים אותנו צעד אחד לפני האירועים; ואפילו אם המידע שסיפקו לא תמיד מתממש, הכיוון שסימנו, עם הבנתו המעמיקה של יערי את הנפשות הפועלות, כמעט תמיד מצביע על המקום שאליו נגיע. כשיערי מקשיב לנואם בשידור חי, אני מזפזפ לתחנה שבה נאמרים הדברים, ואז שב לשמוע אותו מפיק מהנאום את אותן התובנות שעלו במחשבותיי. אין בו זחיחות או יוהרה שניתן לשמוע מהצעירים, אלא אחריות וזיכרון היסטורי מחכים.

הכותב הוא פרופ' בחוג להיסטוריה של המזה"ת באוניברסיטת תל אביב