"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מסיבות סיום: שמלה יקרה זה לא הכל

,עודכן

שמלות באלפי שקלים, לימוזינות שכורות והוצאות יקרות נוספות. את מסיבות הסיום הצנועות של גמר התיכון על אבטיח בחוף הים החליפו בישראל נשפים ראוותניים, אבל ישראל היא כמו בחורה עם רגליים קצרות ומלאות שמתעקשת ללבוש חצאית מיני. לא הכל מתאים לנו כמו לאחות הגבוהה והעשירה מאמריקה.

באיזשהו מקום אני יכולה להבין את התופעה - אי אפשר להחליט בשביל בני הנוער היום מה לאמץ ומה לא כשהם חשופים 24 שעות ביממה לתכנים בינלאומיים בטלוויזיה,

ביו־טיוב וביתר הרשתות החברתיות. אנחנו כבר מזמן חלק מכפר גלובלי אחד קטן, וככזה, אנחנו לא ממש שונים מסטפני או מג'ף ממנהטן. הנוער של היום - בין שהוא בחדרה, ביבנה או בתל אביב - חולק איתם את אותן הסדרות, קוד הלבוש, החלומות והחצ'קונים.

רק שמעבר לסגידה המשותפת לג'סטין ביבר, הנוער האמריקני והישראלי דומים בערך כמו הסינים ליפנים. כלפי חוץ הם נראים כמו תאומים, אבל מי שמכיר באמת את שני העמים יודע שהכי לא.

תחשבו על נערה בת 17 שצריכה לעמוד בלחץ החברתי להיות יפה כמו כולן באותו ערב חגיגי של סיום התיכון, וכדי ליישר קו עם יתר הבנות בנשף היא מבקשת מההורים שלה, שייתכן כי ידם אינה משגת (וגם אם כן - מה מוצדק בהוצאת סכום כזה?), שמלה במאות או באלפי שקלים, שכנראה תשמש אותה רק לאותו הערב.

אני יודעת כי אני הייתי הנערה הזאת לפני 21 שנה, רק שאני לא ביקשתי כסף מההורים אלא הסתפקתי בשמלה צנועה שעלתה, אם אני זוכרת נכון, בסביבות ה־200 שקלים. היא גם היתה רב־שימושית, בלי פאייטים, והחמיאה לגזרה שלי. בתחילת אותו הערב אמנם עלו בי תחושות של קנאה לנוכח בנות שכבתי שיכלו להרשות לעצמן קצת יותר. גם אני רציתי, לפחות ללילה אחד, להרגיש כמו נסיכה מהאגדות (אז מה אם הגעתי בדלעת?). העניין הוא שאת רגש הקנאה (הרגש הנפוץ ביותר בעולם המערבי) החליפה די מהר תחושת הקלה כשנחסך ממני החשש שאלכלך את השמלה. נהניתי במסיבת הסיום שלי דווקא בגלל שלא לבשתי שמלה יקרה.

תראו, אנחנו לא יכולים לעצור את הקדמה. הנוער רואה הכל, שומע הכל ובהתאם גם רוצה הכל. לגיטימי להתווכח על השאלה למה לא בעצם, אם ההורים יכולים להרשות לעצמם. אבל אנחנו רק יכולים ללמד את הילדים שלנו שכסף וסטיילינג אולי חשובים, אבל ביטחון עצמי וחיוך יכולים לנצח כל מעצבת.

ולאותה נערה שתלך השבוע ל"פראם" בשמלה פשוטה, רק אומר - תחייכי ותיהני, מתוקה, כי יום אחד, דווקא את, דווקא בגלל זה, תכבשי את העולם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר