תנו למנצח את הרגע שלו

פתגם ספורטיבי עתיק אומר "השחקנים ישחקו, המאמנים יאמנו, המנהלים ינהלו ואוהדים יאהדו". אחרי אירועי הזכייה של הפועל ירושלים בכדורסל באליפות השנייה בתולדותיה, הפתגם הזה חייב להוסיף לעצמו עוד שתי צלעות: "העסקנים יתעסקו, והפוליטיקאים... טוב, הם, למרבה הצער, ימשיכו לעשות הכל חוץ מהדבר שלשמו הם נבחרו: לעבוד עבור הציבור".

יום חמישי, 23:00, היכל יד אליהו בתל אביב. מכבי חיפה והפועל ירושלים ניהלו דו קרב מרתק על האליפות. ירושלים ניצחה, והכל היה מוכן לרגע הגדול מכולם, אותו רגע שייצרב בזיכרון של הילד שחווה את האליפות בפעם הראשונה, ויככב בימים הבאים בעיתונים ובאתרי האינטרנט: הנפת צלחת האליפות. אלא שאז, בדיוק כמו באליפות הקודמת של ירושלים לפני שנתיים, דאגו שרת הספורט מירי רגב ויו"ר מנהלת ליגת העל בכדורסל שמואל פרנקל לקלקל את החגיגה. השניים אחזו בצלחת משל היתה כיסא בכנסת או בדירקטוריון הליגה – וסירבו לעזוב. התוצאה: הם אלו שלמעשה הניפו את הצלחת. יותם הלפרין, קפטן ירושלים, בקושי הצליח לגעת.

כן, במרכז התמונה האחרונה והחשובה ביותר של עונת הכדורסל מופיעים פוליטיקאית ועסקן. סליחה? מה בדיוק עשו רגב ופרנקל שמגיע להם להיות חלק מהרגע הטהור הזה? האחד נקב במחירים שערורייתיים לאותו משחק (395 שקלים למקום ישיבה ראוי), והשנייה לא עשתה דבר כדי למנוע זאת, למרות שפניתי אל אנשיה כבר בשנה שעברה וביקשתי את התייחסותה וטיפולה בנושא. השנה רגב שלחה מכתב "זועם" על המחירים, אחרי שכל הכרטיסים כבר נמכרו. תודה רבה.

רגב ופרנקל כמובן לא המציאו את הפטנט הבזוי הזה של השתלטות על רגעי ספורטיביים שצריכים להיות קדושים וטהורים. אי אפשר לשכוח כיצד לימור לבנת זינקה על הפודיום באולימפיאדת אתונה 2004, כשגל פרידמן עשה היסטוריה וזכה במדליית הזהב הראשונה של ישראל במשחקים האולימפיים. בחלוף השנים נרשמו עוד רגעים מביכים, למשל, ראש עיריית רמלה שפיטר את מאמן קבוצת הנשים בכדורסל – בעיצומה של סדרת הגמר.

מובן שגם בהשוואה לעולם, אנחנו יחידי סגולה. באן.בי.אי, למשל, הקומישינר של הליגה אמנם מעניק באופן מסורתי את גביע האליפות לקבוצה המנצחת, אבל זה כל מה שהוא עושה – מעביר את התואר לבעליו הצודקים והספורטיביים ומיד זז הצידה. בטח לא מניף אותו יחד איתם.

יום אחרי הזכייה של ירושלים, גם יריבתה באירופה, ולנסיה, זכתה באליפות הראשונה בתולדותיה בספרד. ניחשתם נכון: רגע ההנפה של הספרדים היה טהור, כששני שחקני הקבוצה הניפו את גביע האליפות, ומאחוריהם על הבמה שאר השחקנים והצוות המקצועי. לפריים הבלתי נשכח לא נכנס ולו עסקן אחד, לא פוליטיקאית, לא נציג מהליגה. זה היה הרגע של השחקנים והאוהדים.

טלפון מרה"מ שמברך את המאמן המאושר? בשמחה, למה לא. ביקור בבית הנשיא עם התואר הנכסף? אדרבה, מעלה את הספורט לסדר היום. אבל כאן צריכה להסתיים מעורבות הפוליטיקה והעסקנות בספורט. זה הזמן לומר בקול רם וברור: תנו לספורטאים ולאוהדים את החוויה הטהורה שמגיעה להם. זה הרגע שלהם ולא שלכם. כפיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו