אני קורא את דעתם של כמה כותבי טורים, חלקם ידועים מאוד, באשר למהלכיה של ממשלת ישראל בכל הקשור בלחימה בעזה, ומוכרח לומר שאינני ממש יורד לסוף דעתם. את האחריות אני כמובן מקבל על עצמי. חלקם מעבירים ביקורת שמקורה בייסורי מצפון על ההרס שנגרם בעזה ועל הפגיעה הקשה במספר לא מועט של תושביה. חלקם סבורים שהגזמנו בעוצמת הלחימה, ושהשתמשנו שימוש יתר בשפת הכוח. ואולם, בכל הטורים האלה לא מצאתי ולו אלטרנטיבה אופרטיבית אחת היכולה לתת תשובת אמת כיצד למנוע את ירי הטילים לעבר ריכוזי האוכלוסייה בישראל. מה הציע גרוסמן במאמרו המפורסם? "לישראל, שהיא חזקה יותר, יש יכולת השפעה עצומה על מידת האלימות של הסכסוך כולו". פתרון מעורפל שאינו מהווה מתווה פעולה בהתמודדות עם המציאות החמורה. האמת היא שכל אלה המבקרים את פעולת הממשלה בעזה מבחינת עוצמתה נכשלו בהבנת הסיבה העיקרית שבגינה יצאנו למלחמה הזו. על פניו, מטרת המלחמה בעזה היתה לשבור את כוחו של החמאס ולגרום לו לחדול מלשגר פגזים ורקטות אל ישראל. אבל זוהי מטרה המוגבלת למבצע הצבאי בלבד. מטרת המלחמה רחבה יותר. היא יורדת לשורשי קיומה של ישראל. המלחמה הזו מהווה חלק ממאבק כולל, מקיף ובעל משמעות אסטרטגית ומדינית רחבת היקף. זהו מאבק על עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית ועל יצירת כוח הרתעה המבטיח קיום זה. מדינה המרשה שארגוני טרור הפועלים מתוך שטחן של מדינות אחרות, או מתוך שטח שהשליטה בו נתונה בידי כוח זר, יירו לתוך שטחה רקטות ופגזים במטרה להרוג ולזרוע הרס - מאבדת מריבונותה. במובן זה, גם הניסיון להקים מערכת מתוחכמת דוגמת ה"נאוטילוס" ליירוט טילים ופגזים אינו התשובה, שכן עצם הירי לכיוון שטחה של מדינת ישראל מהווה כשלעצמו פגיעה בריבונותה. השגיאה שישראל עשתה שייכת לעבר. היא היתה חייבת להגיב, בחריפות ובאופן מיידי, מהיום שבו נורה הפגז הראשון לשטחה על מנת לקבע עיקרון חד וברור, שלפיו לא נרשה בשום פנים ואופן את אובדן או צמצום הריבונות שלנו. אם היינו נוהגים כך ולא היינו מגלים התאפקות יתר, לא היינו מגיעים למצב שבו היה צריך לנהל את המלחמה הנוכחית בהיקף ובעומק שבהם נוהלה. אם מישהו ממבקרי המלחמה סבור שישראל הפריזה בשימוש בכוח וצריכה היתה להמשיך ולנהוג בהתאפקות, שיאמר בפשטות כי דעתו היא שאנו צריכים להסכים למצב שבו נמשיך דרך קבע לספוג את ירי הטילים והפגזים של ארגוני הטרור אל תוך שטחה של המדינה.
