הצביעות במערומיה

המשנה ליועמ"ש דינה זילבר גוננה על מופעי העירום בפסטיבל ישראל, ונזפה במירי רגב שסירבה לממנם • כשבאונ' בר־אילן התלבטו אם שירת נשים לא תביך גברים דתיים, גילתה פחות רגישות • מצאו את ההבדלים

החורים במסננת בכניסה לתל אביב גדלים והולכים בכל שנה. כך לפחות עולה מהתמונות ממצעד הגאווה האחרון. איפוק לא היה שם, ואולי מי שמזדעזע הוא הפלורליסט האמיתי. זה לא שירושלים היא מלמלה עדינה, כן, רק שמה שאפשרי ברחובות בתל אביב נסתר מעין בירושלים. ויש ברכה בהסתר.

ביום ראשון השבוע בקע מהמחשב של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר, מכתב נזיפה בשרת התרבות מירי רגב. המכתב מוען לאגודה לזכויות האזרח, בתשובה לשאלתם, בעקבות הודעת רגב שלא תסכים לממן מופעי עירום במסגרת פסטיבל ישראל. זהו מכתב ארוך ויפה, שמעורר חשק לקרוא שוב ושוב.

זילבר מסתכלת לרגב בלבן של השמלה, וחורצת שאין לה שום סמכות להפעיל מבחני תוכן מול מימון: פעם אחת, מכיוון שלדעת זילבר אין אפשרות משפטית כזו - היא מונה את העילות הקבועות בחוק יסודות התקציב, ועירום אינו אחד מהם (מה כן? שלילת קיומה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור; תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב ועוד). פעם שנייה - כי ההנחיה של רגב, אליבא דזילבר, היא פגיעה בחופש הביטוי שמגולם ב"עירום אמנותי". זילבר חוזרת שוב ושוב על הקביעה שפניית רגב להנהלת הפסטיבל נעשתה ללא סמכות ואינה תקפה משפטית.

אנקדוטה: לפני שנכנסה לתפקיד המשנה ליועץ, ישבה זילבר כנציגת הפרקליטות במועצה לביקורת סרטים, שפוגעת בחופש הביטוי כשהיא מסמנת מגבלת גיל על סרטים. שמה של זילבר מופיע עד היום באתר המועצה כחברה בה. זאת אומרת, זה לא שאין צנזורה כמו שהיא צנזורה בררנית. הכל תלוי מי המבקר ומי המבוקר.

לשם הפרספקטיבה ההיסטורית מזכירה זילבר באותו מכתב את אש המחלוקת בעניין "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין. יגאל אלון, שר החינוך והתרבות, סירב אז להוריד את ההצגה אף שהיתה פרובוקטיבית מאוד ביחס לשנה שבה עלתה - 1970 - וענה לנציג המפד"ל שאין להפעיל את השוט התקציבי כדי לא לפגוע בחופש הרפרטוארי. זילבר מצטטת ממכתבו של אלון. אלא שמתברר כי זו הדוגמה האחרונה שכדאי להשתמש בה.

דווקא כן צנזרו את "מלכת אמבטיה", ולא מטעמים של הגנה על רגשות הדתיים. בתחילה היו אלה הקאמרי, שביקשו מלוין לעדן את החומרים הפרועים שלו, ואחר כך פסלה המועצה לביקורת סרטים ומחזות שני קטעים מחשש לפגיעה במשפחות שכולות (אחד עוסק באלמנת חייל; השני בדיאלוג בין אברהם לבנו בעקדה, קטע שלאחר מחאה אושר לבסוף).

לעצם העניין, זו לא הפעם הראשונה שהפקידה הבכירה זילבר מתיישבת כחיץ בין הבוחרים לנבחרים, ומותר לשאול מה מותרת המשנה ליועץ המשפטי מעשרות אלפי קופסאות הקרטון הכחולות שמפוזרות פה אחת לארבע שנים.

לפני שנה שלחה זילבר מכתב חריף לוועדה לתכנון ותקצוב במועצה להשכלה גבוהה, ובו היא נוזפת באוניברסיטת בר־אילן שהתלבטה לגבי הכללת שירת נשים בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. זו אותה זילבר שמבקשת להגן על מופעי העירום בטענה שהתערבות בתכנים אינה לגיטימית. עזבו את עמדתכם לגבי שירת נשים (אני בעד): מעניין שלעירום של כוריאוגרפית ברזילאית יש לזילבר רגישות, לגברים דתיים לא.

את הטענה שאין לרגב תוקף משפטי אפשר להפריך בקלות: כשבוטלה פקודת ההצגות הציבוריות (ב־1991, עד אז חייבו כל מופע לעבור ועדה ציבורית), תיקנו את חוק העונשין. מי שיעלה "מופע תועבה" - דינו שלוש שנות מאסר. הסעיף הזה לא הופעל מעולם. האם מופעי עירום הם מופע תועבה? עבור רוב הישראלים, זה קרוב לכך.

מה לגבי חופש הביטוי? לדעתי, מירי רגב מיותרת: אין צורך במשרד תרבות, שרת תרבות ותקציב תרבות. לבטל הכל. תרבות צריכה להיות ממומנת על ידי רוכשי הכרטיסים, שיבחרו אם לממן מופע מחול, סרט או ספר. אבל אם כבר מגייסים את כיסי משלמי המסים, ודאי שמירי רגב אינה כספומט. לא כואב לי באוזן לשמוע שבעל המאה הוא בעל הדעה, ובעל המאה הוא המנגנון הדמוקרטי שהציב אישה שמרנית כשרת התרבות. פסטיבל ישראל אינו עסקת חבילה עם איברים. בשביל זה נבחרה רגב.

שאלת העירום אינה מתפשטת (סליחה) רק בתחום האמנות, אלא גם בשדה הערכי. ייתכן שיש ערך אמנותי בהשמעת וגנר, אבל לא אשתמש בכסף של ניצול שואה כדי לתקצב קונצרט של וגנר.

אם הקו האדום הוא מה שהשרה חושבת שהם הערכים המשותפים, מה נעשה כשליצמן יהיה שר התרבות? יש פה שאלה אמיתית, כי יבוא יום שגם טיפוסי אמצע כמוני יחששו. נענה לחשש. אם ליצמן יהיה שר התרבות, כדאי לקוות שהוא אכן ישתמש בעולם הערכים שלו בקביעת המדיניות, אחרת מה זה משנה אם הוא יושב שם או מיכל רוזין, מה לנו קלפי, מה לנו יום חופש לבחירות.

שנית, אפשר להניח שנשתמש בכוח האלקטורלי שלנו כדי שליצמן פשוט לא יהיה שר התרבות. ואם הוא יהיה, אשלם מכיסי על התרבות שאני מעוניינת לצרוך ושכבוד השר לא מעוניין לממן. אם יש צרכנים שמעוניינים לממן את יצירות מחול העירום של אנג'ליקה לידל הספרדייה וליה רודריגס הברזילאית, שיתכבדו ויעבירו את כרטיס האשראי שלהם בכניסה.

ציון מעולה במשטור מחשבות

בקצה השני של הגלובוס יושבים חברי ועדת המקצוע של הבגרות בתושב"ע ומאשרים מהדורה חדשה של הספר "בית, חינוך ומשפחה" במסגרת תוכנית הלימודים בחינוך לחיי משפחה, יחידה שלמה בבגרות שעליה נבחנות בנות דתיות, וכוללת אנכרוניזמים כמו התחשבות בבעל הלומד תורה בקביעת מועד החתונה.

בתוכנית הלימודים ביחידה "בית, אישות ומשפחה" יש חלקים שעוסקים בהכרת המקורות היהודיים בנושא המשפחה (נהדר), חלקים שעוסקים בדינים ובהלכות הקשורים לחיי משפחה (מצוין), וחלקים שמכינים את התלמידות לקראת הקמת משפחה (תמוה). מדובר בענייני השקפה, תפיסות עולם, על גבול משטרת מוחות. אם תוכנית הלימודים באזרחות היתה כוללת ספר שמערב השקפה פוליטית באופן הזה, היתה מתחוללת פה סערה.

נערה בכיתה י"א מתבקשת ללמוד לבחינת הבגרות את החומר הבא: טיפים לבחירת בן זוג, הנחיות כיצד משפחה צריכה להתנהל, וסיפור מהגמרא על אישה שעשתה רצון בעלה, ולכן זכתה לבנים צדיקים. אוי לי מאלו ואוי לי מאלו.