מכבי ת"א חייבת לחזור ליסודות

1.בסיום הנוקאאוט של מכבי חיפה שלשום בהיכל ביד אליהו, ניגש אלי אוהד באזור גיל השלושים ושאל אותי אם היו למכבי תל אביב עונות כאלה שהסתיימו בלי תארים. עניתי לו שב־1993 סיימה קבוצתו אפילו בלי גביע ונשרה לגביע קוראץ', מה שנחסך ממנה בשנים האחרונות עקב השריון האוטומטי. אבל הוספתי שלמרות הגביע (שגם הוא הושג בזכות שערוריית שיפוט מפוקפקת בנס ציונה), זו העונה הגרועה של מכבי ת"א בהיסטוריה. בטח בהתייחס לכסף הגדול שהושקע.

עברו בקבוצה העונה חמישה מאמנים, המנכ"ל שהוצג כאיש שייקח את המועדון לדור הבא עם החלוקה לחטיבות ברח מהקבוצה כמו מאש, פרשת הסמים של סוני ווימס, 17 הפסדים ביד אליהו בעונה אחת, שגרמו להיכל ריק באפריל־מאי.

לפני כדור הפתיחה של העונה במילאנו, המטרה העיקרית שאותה אמר לי בכיר במועדון היא ש"נהנה". בפועל זה הפך ל"עונת הסבל", כפי שטענו האוהדים.

2.הדעות חלוקות בנוגע לסיבה שהובילה את מכבי לעונת הסבל. היו שתלו את האשמה בנאום "12 שחקני היורוליג" של דיוויד פדרמן אי אז בפברואר 2016. אחרים בהחתמתם של סוני ווימס, קווינסי מילר ומאיק צירבס במארס 2016 בהובלתו של המנהל המקצועי. השלושה הגיעו בלי להבין אם הם יכולים לשחק יחד או שהם מתאימים למאמן שלא נקבע אז, ובלי לשאול את אטורה מסינה או דן שמיר שאימנו את ווימס מיהו ומהו?

ועדיין העונה הזאת היתה עשויה להיות אחרת אם בליל הושענא רבא, הנהלת המועדון היתה מגלה יותר אורך רוח - מעמידה את סוני ווימס ודווין סמית' במקומם ולא מפטרת את ארז אדלשטיין בהודעה שיצאה ב־02:27 לפנות בוקר. מכבי ת"א לא עשתה את המעבר במחשבה לעונת יורוליג ארוכה ומפרכת, שבה היא זקוקה לסגל ארוך, אבל עם היררכיה ברורה שתתאים לשתי המסגרות. גם הדנ"א של הקבוצה היה צריך לחשב מסלול מחדש, שבו הפסד אינו סוף העולם ואפילו לא שניים.

באסקוניה, עם מאמן ללא ניסיון יורוליג, הפסידה העונה 30 משחקים! (חמישה בסך הכל פחות ממכבי) ולא הגיעה לשום גמר, אבל אפשרה לסיטו אלונסו להוציא את המיטב מהקבוצה שנבנתה ואולי לנחות בברצלונה בקרוב. השאלה הגדולה היא האם בפריסת השטיח הצהוב לדיוויד בלאט, מכבי לא נלחמת את מלחמת העונה הקודמת?