תמיד היו כאן מלחמות, ותמיד הביאו עימן המלחמות שכול וכאב, אבל לא תמיד היו הדיווחים הללו על הרוגים מאש כוחותינו. אפילו בני משפחות הנפגעים לא עודכנו בימים עברו, ולרובם לא נודע מעולם, אם יקיריהם נפגעו מאש כוחותינו או מאש "רגילה" וכאילו לגיטימית. היום מביאים נציגי צה"ל להורים שכולים, יחד עם בשורת האיוב על חורבן עולמם, גם את פרטי הפרטים של נסיבות החורבן הזה. בישראל הישנה והתמימה היו כל נפגעי העימות הצבאי עם הערבים בחזקת "נופלים" אפופי הילת גבורה מוצדקת, ללא הבחנה בין חללי הלחימה לחללי תאונות מבצעיות שאירעו במסגרת הלחימה, וללא הבחנה בין נפגעי אש האויב לנפגעי ירי מוטעה של צה"ל. איש מן ה"נופלים" הרי לא הגיע אל שדה הקרב במקרה; כולם היו שם בגלל המלחמה, ולכן כולם נחשבו לקורבנותיה הבלתי נמנעים. "במותם ציוו לנו את החיים", אמרה הסיסמה, ואיש לא עירער עליה. ההורים של היום רוצים לדעת יותר, ובמסגרת השקיפו-ת המקובלת אין ספק שהצבא חייב להם תשובות. אבל דומה שהדיבור הפומבי המובלט על פגיעות מאש כוחותינו הוא חלק משינוי כללי המתחולל בהשקפת העולם הישראלית בעשור האחרון וכולל היחלשות מדאיגה בכוח העמידה הלאומי. חללי מלחמה בני זמננו כבר כמעט ואינם "נופלים". הם "נהרגים" או "נקטפים", במעין אקראיות סתמית, כמו חללי תאונות דרכים או אסונות טבע. ובמותם הם אינם "מצווים לנו את החיים" אלא לכל היותר את ועדת החקירה, שתבדוק עד כמה מותם היה בכלל "לשווא" ועד כמה המלחמה שבה מתו היתה בעצם "מיותרת". אשליות השלום המופלא, הממשמש ומתקרב כביכול, הטעו כנראה רבים בקרבנו לחשוב כי צבא ומלחמות אינם נחוצים עוד וכי כל אש היא בחזקת "אש כוחותינו" שוגגת ומיותרת, שיכולנו כביכול למנוע אותה אם רק היינו מוותרים לאויב על עוד איזה דבר. טעויות בזיהוי ודו"צ (ירי דו-צדדי) של כוחותינו על כוחותינו אינם יכולים להימנע בתוך ערפל הקרב ומורכבותו. כל שכן בשטח בנוי ומאוכלס בצפיפות, כמו זה שלוחמינו חוזרים וכובשים כעת ברצועת עזה. אבל הרושם הוא שיש המעלים את הדו"צים על נס, כאילו כדי ללמד מהם על המלחמה כולה. או כמו שאמרה השבוע מגישת תוכניות באחת מתחנות הרדיו: "מוות מאש כוחותינו הוא הכי מיותר"; משמע כל מוות במלחמה הוא מיותר בעיניה, ומוות מאש כוחותינו הוא המיותר ביותר. ואכן כל מלחמה היא עיוות ועוול וכל מוות של חייל צעיר ובריא ואהוב הוא תקלה בלתי נסלחת וטעות טרגית, גם אם לא נגרם מ"אש כוחותינו" אלא התרחש במסגרת קרב "נורמטיבי" עם האויב אבל גם הפציפיסטים הכי מושבעים מבינים כי כל עוד האויב בא להורגנו, הרי אין לנו ברירה אלא להשכים להורגו. סכסוכים בין עמים צריכים להיפתר בהתדיינות מילולית ולא בהרג הדדי, אבל גם תורת ישראל, המצווה אותנו "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום" (דברים כ, י), מכירה במציאות שבה הקריאה לשלום אינה נענית. קשה - במיוחד למי שתלו תקוות בהסכמי שלום שנחתמו על מדשאות חגיגיות "למען עתיד ילדינו" - להשלים עם יציאתם של אותם ילדים, שבגרו מעט בינתיים, למלחמה בילדיהם של החותמים שכנגד. קשה להאמין שגם בעידן החדש והמתוקשר מנשו-א שבו אנחנו מתיימרים לחיות, עידן שבו אפשר לשוחח עם כל אחד ומכל מרחק, בטלפון ובפקס ובאי-מייל וב-SMS, עדיין שולחים בני אדם את ילדיהם להרוג בילדי אויביהם במקום לנהל עם האויבים הללו משא ומתן. במיוחד כשגלוי וידוע כי כל תכליתו של ההרג ההדדי הנורא אינה אלא לספק פר-יימים למצלמות העיתונות העולמית ולהגיע אל המשא והמתן עם נתוני פתיחה טובים יותר. אבל מלחמות עדיין קורות, ובין שצעירינו נהרגים בהן מאש כוחותינו או מאש זרה, מותם הוא הכרחי ומיותר באותה מידה, והגאווה על שיש לנו בנים כאלה לופתת את ליבנו באותה עוצמה, והיגון על אובדנם דוקר בנו באותה נקודה פנימית שבפנימית ואין נחמה.
תעצומת נפש
מערכת ישראל היום
מערכת "ישראל היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.
