ממלחמה למלחמה אנחנו יותר מתחבקים. ערים וחברות מסחריות מחבקות את תושבי הדרום; זמרים וכוכבי בידור מחבקים את הילדים במקלטים; אזרחי המדינה מחבקים את החיילים, שמחבקים אותם בחזרה ומוסרים את נפשותיהם, כדי להיות צבא ההגנה של ישראל במובן הבסיסי ביותר, והנשכח כמעט, של המושג המפעים הזה.
מי לא דמע כששמע את אמו השכולה של סמ"ר נתאי שטרן בן ה-21 מבקשת מהנשיא פרס, בעת ביקור תנחומים בביתה, שיאתר את החיילים שירו בשוגג על בנה וימסור להם כי היא ומשפחתה "מחבקים ואוהבים אותם". מי לא חיבק באותו רגע במחשבותיו את כל ההורים ואת כל החיילים ואת כל מה שעושה את המדינה הזאת כל כך בלתי אפשרית, ודווקא לכן כל כך שלנו.
רק הממשלה נשארת מחוץ לחיבוק הגדול הזה. לא מפני שאינה רוצה להיכלל בו - להפך, דומה שהיא הוציאה אותנו למלחמה הזאת בעיקר כדי לזכות באהבתנו - אלא מפני שקשה לחבק את מי שסיכן אותך לא בשוגג, אלא במחשבה צלולה. עלול לעלות חשד שעיתוי היציאה למלחמה נועד להעלות את קרנן של קדימה ושל העבודה, ושבחישוב הפוליטי הציני, בנינו נלחמים גם על שיפור עמדותיהם האישיות של ברק ולבני לקראת הבחירות. יותר מדי מקומם, שבשנים שקדמו לשבועיים האחרונים אותם מנהיגים הניחו לחמאס לירות על ישראל כדבר שבשגרה ולהצטייד בטילים משוכללים. יותר מדי מדאיג שלא רק שהם פוגגו את כוח ההרתעה של ישראל, אלא שגם אין להם מושג כיצד לבנות אותו מחדש.
"המציאות הרגה את הבן שלי", אמר אביו של נתאי ז"ל על המצב שאליו הביאה אותנו הממשלה, והביע תקווה שתינתן לחיילינו המופלאים האפשרות להשלים את המשימה שנשלחו לבצע, ולהביא לישראל מציאות שאפשר לחיות בה. מהמרחב המוגן שהחיבוק הלאומי יצר בחזית ובעורף, במדים ובלעדיהם, נישאת תפילה של מיליוני לבבות, שתקוותו של ראובן שטרן תתמלא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו