נקמתה של קונדי

להימנעותה של ארה"ב בהצבעה במועצת הביטחון בעניין הלחימה בעזה: לחצן של מדינות אירופה; מצוקתן על מדינות ערב המתונות; רצונו של הנשיא ג'ורג' בוש להעביר "שולחן חלק" לנשיא הבא, ברק אובאמה; ומכת סיום של שרת החוץ האמריקנית קונדוליסה רייס, עם טעם של נקמה מרירה.

כל הדברים האלה היו ידועים מבעוד מועד, כי הדיווחים עם פרטי הפרטים והמברקים עם הערכות המצב זרמו במהלך השבועיים האחרונים מניו יורק ומוושינגטון למשרד החוץ בירושלים. הכתובת היתה על הקיר - ובכל זאת שוב הופתענו. נאמנים למסורת ישראל סבא של "סמוך" ו"יהיה בסדר", הצמרת המדינית האמינה עד הרגע האחרון שהאמריקנים ימשיכו לדחות עוד ועוד את מועד ההחלטה, ובמקרה הכי גרוע, יטילו וטו, כמנהגם משכבר הימים.

מה שאולי לא נלקח בחשבון די הצורך הוא שלאמריקה יש "יחסים מיוחדים" לא רק עם ישראל, אלא גם עם מדינות כמצרים, ירדן וסעודיה, הניצבות בחזית הפרו-אמריקנית והאנטי-איראנית בעולם הערבי. מאז פתיחת מבצע "עופרת יצוקה" העניקו מדינות אלה מידה מפתיעה של חופש פעולה לישראל בהידברת החמאס, אך כל הזמן הקפידו להבהיר לוושינגטון שפטור בלא כלום לא יוכלו, במיוחד כשמתרבות התמונות המשודרות של ילדים עזתים הרוגים.

החלטת מועצת הביטחון 1860 היתה המינימום הנדרש כדי לספק תירוץ לגוש הערבי המתון להימנע מכינוס מהיר של פסגה ערבית שעמדותיה קיצוניות ואחריתה מי ישורנה. רייס, אחרי שנים של התכופפות מתסכלת בפני ישראל ותומכיה בבית הלבן, החליטה הפעם להתחכם: היא שיכנעה את בוש שלא יאה לו להעביר לממשל אובאמה המתקרב ובא משבר מעמיק עם מדינות ערב ולחימה מזרח-תיכונית ללא מסגרת לפתרון, הנשיא, שעדיין מחפש את כבודו האבוד, השתכנע.

ההחלטה עצמה, יש לציין, איננה רעה לישראל במידה שטוענים מבקרי הממשלה, אך גם איננה נוחה כפי שקובעים דובריה.

פורמלית ומשפטית, ההחלטה איננה כופה על צה"ל הפסקת אש מיידית - אבל בפועל היא תוחמת, גם בזמן וגם בהיקף, את המשך המבצע. קשה עכשיו להעלות על הדעת, גם אם היינו רוצים, את התסריט של "עופרת גדולה" וכיבוש מאסיבי של כל רצועת עזה.

מצד שני, אולי זה המקום להזכיר את התקדים הידוע של החלטת מועצת הביטחון 338 שהתקבלה ב-22 באוקטובר 1973 ושנועדה לשים קץ למלחמת יום הכיפורים. ההחלטה ההיא נוסחה בצורה הרבה יותר פסקנית וכופה מהחלטה 1860, ובכל זאת דירבנה את צה"ל לכמה מהישגיו הצבאיים המרשימים ביותר, בטרם פסקה האש.