"את קרתגו צריך להחריב". זו היתה שורת הסיום של כל נאום שנשא קאטו "הזקן", מדינאי רומי קשיש ורב-מוניטין, בשנים שקדמו ל-150 לפני הספירה. קרתגו היתה אויבתה המרה של רומא, הרפובליקה הצעירה והדינאמית. היא גם היתה האויב האחד שכמעט השמיד את רומא בסדרה של מלחמות, שבשיאן הביס חניבעל הקרתגני את צבאות רומא והיה כמטחווי-יד מכיבוש העיר.
חמישים שנה קודם לכן, בשנת 202 לפני הספירה, הצליחה רומא לנצח את קרתגו והשפילה אותה עד עפר. אבל קרתגו התאוששה, ובעיני קאטו היא היתה איום מתמיד על עתיד הרומאים. "שלום וברית", אמר, "הם רק כסות עיניים לאנשי קרתגו, לדחות את המלחמה נגדנו עד שתבוא לידם שעת כושר".
"Delenda Carthago" אמר קאטו בלטינית - את קרתגו צריך להחריב. והוא שיקף את דעת הקהל הרומית, שסברה כמוהו. רוח של התנדבות פשתה בקרב הרומאים, ליגיונות גויסו ופלשו לאפריקה - וקרתגו הובסה לבסוף ונמחתה מעל פני האדמה.
מדינת חמאסטן היא הקרתגו שלנו. אנחנו לא רוצים להחריב את העם הפלשתיני, אבל שלטון החמאס הוא יעד לגיטימי. חמאסטן קמה בעזה בשל אוזלת יד וקוצר ראות. החמאס עלה לשלטון באופן דמוקרטי - בבחירות שהוא לא היה אמור להשתתף בהן, אך הקלפיות נפתחו בפניו בגלל לחצו של הנשיא בוש לדמוקרטיזציה, ובאישור ראש הממשלה אולמרט. מרגע הקמתה, היתה ההתנגשות עימה בלתי נמנעת. כזרוע ארוכה של איראן ושל האיסלאם הקיצוני, כישות טרור, כמייצגת אידיאולוגיה של השמדת ישראל - הישות החמאסית היתה, מתחילת דרכה, האויב המוחלט. אפל, רע, בלתי ניתן לשכנוע. ללא בסיס כלשהו למו"מ.
הכתובת היתה על הקיר. שדרות, אשקלון, אשדוד, באר שבע, גדרה. ה"תהדייה" היתה טעות; מבצע "עופרת יצוקה" הוא ההזדמנות לתקנה.
שני מקרים בהיסטוריה לעולם אינם זהים, בוודאי לא בהפרש של אלפי שנים. ישראל אינה רומא, ואין לה שאיפות אימפריאליסטיות, ובוודאי לא רצון להחריב עם שלם. העזתים אינה קרתגנים. אבל ההיסטוריה בכל זאת מלמדת אותנו משהו. ישראל יצאה למבצע בעזה תוך הגדרת מטרות מוגבלות בלבד. גם אם הללו יושגו, תישאר המציאות של חמאסטן - אורבת ומחכה להזדמנות הבאה לפגוע בנו.
מהמלחמה הזו אסור שחמאס ייצא על הרגליים. המלחמה בעזה חייבת להביא להפלת חמאסטן. ישראל אינה נלחמת בעם הפלשתיני, אלא בשלטון הרוע שהם בחרו לעצמם שם, בעזה. את השלטון הזה צריך להפיל, וזה לא בלתי אפשרי. צריך ממילא לכבוש את כל הרצועה, כי זו הדרך לשים יד על הרקטות. אז גם אפשר יהיה לבוא חשבון עם צמרת החמאס.
הישראלים מפגינים כיום עוז-רוח ורוח התנדבות כדרך ששנים רבות לא הפגינו. הלוחמים רוצים להילחם; המילואים רוצים להתגייס; העורף מוכן לספוג.
ואם יאמר מישהו כי אין זה תפקידה של ישראל להתערב בפוליטיקה הפנימית של הפלשתינים - הוא טועה. כאשר בעלות הברית הביסו את גרמניה הנאצית, הן כפו על האוכלוסייה את ה"דה-נאציפיקציה" - חיסול השלטון הנאצי, שעלה גם הוא בשיטות דמוקרטיות. בעזה נדרשת עתה "דה-חמאסיזציה".
נוצרה הזדמנות היסטורית, וחבל יהיה שתסתיים בהחמצה היסטורית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו