ישראל נמצאת בימים של הכרעה, מחד על סף הרחבת הפעולה, מאידך לפני אפשרות להפסקת אש שסיכוייה וסיכוניה שווים.
נכון לאמש לא ניתנה לכוחות בשטח פקודה לעצור. ההשהיה היחידה, אם יש כזו, היא תוצאה של הגשם שחזר, ולצידו החשש המתמיד מנפגעים או מתקלה שתאפשר הישג משמעותי לצד השני. החשש הזה כמעט התאמת שלשום, אולם התחושה בישראל היתה כי הפגיעה בבית הספר לא התפתחה לכדי משבר שמסכן את המשך המבצע.
מנגד, במטה הכללי גוברת התחושה שהזמן דוחק, ומה שלא נעשה היום אולי לא נספיק כלל לעשות: להשמיד מחרטות, לפוצץ מנהרות, לאתר מחסני אמל"ח. צה"ל רוצה להספיק לפגוע בכמה שיותר תשתיות של חמאס, בידיעה שאין מחר.
גם המילואים דורשים זמן ומחשבה. אם המבצע יסתיים, נניח, באמצע השבוע הבא, עדיף בהרבה שייכנסו לשטח כבר מחר ולא ביום ראשון. כך הם יספיקו לפגוע בכמה שיותר מחבלים, להעמיק את ההישג, להכניס את חמאס למצוקה. מנגד, שהייה בשטח מייצרת נפגעים גם לכוחותינו, ומילואימניקים היו ועודם הבטן הרכה של החברה הישראלית, והנה לנו עוד דילמה.
להספיק זה שם המשחק גם בציר פילדלפי. התקיפות אמש ברפיח העצימו את הניסיונות להשמיד כמה שיותר מנהרות קודם שתישמע שריקת הסיום, כדי שגם אם לא תהיה הסכמה בנושא, אלא רק דיבורים, המציאות בשטח תמנע מחמאס את האפשרות להבריח לתקופה ארוכה, או לפחות תקשה עליו מאוד את המלאכה - עד שייווצר מנגנון שימנע זאת לחלוטין.
ויש דילמות נוספות. היום, לכל המאוחר מחר, יידרש הקבינט להחליט: מעמיקים או נסוגים. התשובות שיביא איתו הערב עמוס גלעד מקהיר יכריעו במידה רבה לאן פניו, ולא פחות מכך - הבחירות, שאיך לא מסתכלים עליהן, כבר מהוות שיקול משמעותי במבצע. ביומו ה-13 של "עופרת יצוקה" עומדת ישראל בצומת דרכים. הפנייה שתבחר עכשיו תכריע אם ניצחנו, או שחלילה שוב תהיה כאן החמצה גדולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו