בעניין הפרופורציות. במה שמכונה הקהילייה הבינלאומית הרבו ללהג על חוסר המידתיות, האי-פרופורציה, בין עוצמת הפעולה של צה"ל ליכולת הפגיעה של חמאס. לפי כל דין בינלאומי, כבר הסבירו משפטנים, מדינה לא מחויבת להתאים את עוצמתה ליכולת של האויב.
אבל זו כלל לא סוגיה משפטית - אלא מוסרית, עקרונית וצודקת. החמאס, להזכירנו, ביקש יותר מאלף מחבלים תמורת שליט. הם, זאת אומרת, הגדירו את היחס מראש. והמלאכה עוד מרובה...
בעניין הלקחים שהופקו מהמלחמה הקודמת. מבחינה צבאית, מעבר לפעולה המחושבת והמאורגנת עד כה, הצבא של גבי אשכנזי נוהג בתבונה בעניין שתיקת הקצינים הבכירים. זו לא רק מידה של ענווה ראויה, אלא טקטיקת לוחמה. מכיוון שחלק מהמערכה הוא פסיכולוגי - זהו עיקר כוחו של ארגון טרור במאבקו נגד מדינה ריבונית - שתיקת הצבא מנטרלת להם חלק ניכר מיכולתם להגיב. לכן מעניין לשים לב שנסראללה בהופעותיו עדיין נשען על פאראפרזות לנאומים ישראליים מימי מלחמת לבנון.
בעניין התקשורת. בניגוד לסברה הפופולרית, התקשורת הישראלית - בהכללה, כמובן - היא לא בדיוק שמאלנית, אלא לא חכמה בחלקים בולטים שלה. דוגמה מהבהבת: עם המטחים הראשונים שירה חמאס לכיוון באר שבע, בערך ביום הרביעי למבצע, לפני פתיחת השלב הראשון במבצע הקרקעי, העירה יונית לוי כי "הנה מתחילה תחושת הדז'ה וו למלחמת לבנון השנייה: צה"ל לא מצליח לחסל את האויב והרקטות מתקרבות ומאיימות". לאור זאת, רמזה למרואיינים (הרבים מדי, כמיטב המסורת של מלחמות מודרניות) כי מוטב אולי להפסיק עכשיו.
אם כבר דז'ה וו, דבריה של לוי שיחזרו בעיקר את הרוח התקשורתית המבוהלת ללא פרופורציה. עד אז הפעולה האווירית היתה מוחצת וירי ללא נפגעים פיזית של רקטות - רבות, תודות להתנהגות אחראית של העורף - לא אמור היה לשנות את התמונה המכרעת. כלומר, הדרישה "להפסיק עכשיו" אינה הפנמה של לקח ראוי מ-2006 וגם לא נובעת מאחיזה בהשקפה שמאלית, אלא מפרספקטיבה דהויה.
בעניין מתנגדי המבצע. הישראלים מגובשים כפי שלא היו זמן רב בהבנת הצורך בגביית מחיר, ועדיין אנו ערב בחירות וקשה להתנכר לפוליטיקה. המלחמה תפסה חלק מהשמאל הישראלי טרוד באותה שאלה שחוזרת ללא הרף: מדוע השכבות החלשות מנוכרות לשמאל ומבכרות את הימין.
ובכן, הנה עוד סיבה. אין ספק שהאזרחים שנפגעו בעזה מסכנים, אבל המבצע הנוכחי אמור לגלם בדייקנות את גישת חז"ל "עניי עירך קודמים": מי שלא מצליח להבין עד כמה חשוב המבצע - מעבר לכל השיקולים האסטרטגיים והמבצעיים - לשיקום גאוותם הרמוסה של תושבי שדרות, לא יצליח להבין לעולם מדוע גם אלו שבסופו של דבר מוכנים לפשרות מדיניות, מתקשים להצביע לשמאל. זה אולי נשמע מושג אנכרוניסטי, ואולי לא נעים לנופף בו, אבל הוא בלתי ניתן לביטול. לכבוד הלאומי יש משקל.
בעניין העם. אנחנו חזקים מהם לאין שיעור, אבל הערך הרקטי שלהם משמעותי בשל העובדה שהוא משתק חיים באזורים נרחבים ומטיל תחושת איום אישית. בעניין זה מפגינים האזרחים בישראל הפנמת לקחים מרשימה. ללא תלונות, תוך כדי הקפדה על ההוראות ועם יכולת איפוק וכוח סבל - בכל זאת, רקטות על בתי מגורים באשדוד וגני ילדים בבאר שבע היו דבר בלתי נתפס עד לפני שבועיים - דווקא האזרחים הצליחו לצמצמם את היכולת החמאסית, שבעיקרה היא יכולת שיבוש והפחדה.
בעניין חובשי הכיפה בצבא. רבים מדגישים את השינוי שחל בצה"ל, עם ריבוי חובשי הכיפה בצבא. עובדתית זה נכון, אבל בעניין זה מוטב לנתח את התופעה לפי המימד ההיסטורי מאשר הסוציולוגי: פעם היו אלה הקיבוצניקים, היום אלה הדתיים והעיקר הוא שבעם היהודי תמיד יימצא הכוח העולה בתרומתו. כשנזדקק, עוד תגיע שעתם של התל-אביבים...
בעניין קלישאות הלחימה. קלישאות בכלל נחשבות ז'אנר מגונה. גם כשמסתייעים בהן, נוטים להתנצל. אבל האמת היא שאחד הרגעים הקסומים בחיים טמון בהתגלמות קלישאות לנגד עינינו. כך באהבה, בהשראה ובמלחמה. רוצה לומר, כל הכבוד לצה"ל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו