שמור על עצמך, שחר

היום בבוקר קמתי עם תחושה אופטימית, משום מה. חשבתי עליך, שחר שלי.

איך שאתה מרים אלי טלפון ואומר: "אמא, נשמה, מה העניינים-" חשבתי איך אתה נכנס או-טו-טו הביתה, נזרק כמו בול עץ על המיטה שלך - למרות שנשבעת שכשתגיע אתה לא תישן, אלא תשב איתנו, עם המשפחה והחברים, ותספר כל מה שעברת.

אחר כך תקום ותאכל את התבשילים שבישלתי לך במיוחד. אחר כך תתחיל אתה בעצמך לבשל, הרי אתה השף של הבית.

מאוחר יותר התחילו להתגנב לאוזניי החדשות. פה כתבה בטלוויזיה, שם ידיעה באינטרנט. ליטל, החברה שלך, התקשרה אלי ואמרה ששמעה על חיילים הרוגים. היא היתה אמיצה, וגם אני לא הרשיתי לה לבכות. אבל אז התחלתי לחשוב על חיילים בעזה שנפגעו ומוזנקים חזרה ארצה במסוקים היישר לבתי חולים. והתחלתי להתפלל בעוצמה. עליך, שתחזור בריא ושלם. על החברים שלך ועל האמהות שלהן.

מה אני אומר לך, ילד? הלב שלי מאמין בך, סומך עליך ומחזק את ידיך. תעשה את מה שאתה צריך לעשות ותחזור מהר. תעשה באהבה, כמו שרק אתה יודע לעשות. אבל שמור על עצמך. אל תיקח סיכונים מיותרים. זכור שיש פה את אמא ואת החברים שמחכים לך. שרוצים לראות אותך חי, נושם, צוחק ושמח.

הצבא הוא הדבר הכי חשוב לך, שחר שלי. אני לא רוצה לתת למחשבות המגוננות שלי להאפיל על התחושות שלך, ולהציק. אבל ככה זה עם אמהות, הן תמיד מציקות. מדאגה ומאהבה. אז לך, תעשה את מה שאתה צריך ובוא מהר.

אני מחכה לך, אמא.