להאמין ולבטוח בילדים שלנו

תחילת השלב הקרקעי ב"עופרת יצוקה" זרקה אותי אחורה ליום שבו הודיעו לי את הבשורה הנוראה על חטיפתו של אודי. עדיין זכורה לי התחושה של חוסר האונים עם הידיעה שתפסה אותנו בדרום אפריקה. לא ידעתי לאן הולכים, מה עושים, מעולם לא עברנו הכנה לכך.

התחושות האלו תפסו אותי גם בשבת האחרונה. מאותו הרגע, אני לא אני. האמוציות והחרדות מאוד גבוהות. יש מין תחושה קולקטיבית שכל החיילים הם הילדים של כולנו, הילדים של העם.

ליבי ליבי על אביבה ועל נועם. עם גלעד שליט היו הרבה פספוסים, והרבה החמצות, ואולי עכשיו, עם המבצע הזה, יימצא הפתרון. ברגעים הקשים שלי היו שואלים אותי מאיפה הכוח? עניתי שבזמן שלאחרים היו כמה יועצים, אני הלכתי כאמא עם תחושות הבטן שלי. ואני אומרת לאביבה, חזור ואמור: "תפעלי כאמא, אל תישעני על אף אחד". אני מקווה שגלעד והחיילים שלנו יחזרו הביתה בשלום. ואני מקווה שחטיפות חיילים יהיו מאחורינו, שלעולם לא נצטרך לחזור על הריטואל הזה.

עם זאת, אני אומרת גם שבשלב הזה, כרגע, צריך להיות שקט מוחלט כל עוד הצבא שלנו בחזית. לדעתי, אביבה ונועם צריכים לצאת בכל הכוח מיד כשנגיע לפרשת דרכים - למשל כשיהיה מו"מ לשביתת נשק או תהדייה, או ברגע שהכוחות שלנו ייעצרו ויתחילו לחזור. רק אז - לפעול בכל הכוח. בינתיים אנחנו צריכים להאמין בילדים שלנו, לבטוח בבנים שלנו, ולהזכיר להם כי זו זכותם להעיר על דברים וליקויים שלא נראים להם, ולדרוש את תיקונם, כדי שיוכלו להפוך את המקום למקום טוב יותר. אנחנו צריכים להאמין בעצמנו, להאמין בחוזק הלאומי שלנו ובצדקת דרכנו.

תראו איזה חוזק יש לנו. אנחנו עם חזק ומלוכד וצריכים מנהיגות ראויה, כמו המנהיגות שהתלכדה בימים אלה. אני מקווה שזה ייגמר בהקדם, במינימום קורבנות ובניצחון גדול שלנו: שכל יישובי עוטף עזה יחיו בשלום ושלווה ושהילדים שלהם יגדלו במציאות נורמלית ושמחה.