מישהי שיודעת שאני מחוסר עבודה שאלה אם אוכל לבוא. היא מכירה את מי שצריך, ואני צריך כסף. הלכתי על זה. אמנם יום שישי, אמנם חורף, אמנם אין מה לראות בטלוויזיה, אבל זה מה שזה; זה רק נשאר באמנם. הלכתי על זה. הם צריכים, אני צריך. על הבמה הופעת קאברים של כל האלבום הלבן של הביטלס והאושר הוא אקדח חם. אלבום כפול של 30 שירים, ואני בחוץ.
חזרתי לסתום חורים. מועדון הופעות, 20 דקות נסיעה ממני. הברמן שלהם לקח צימר (זה תמיד בסוף צימר) והשאיר ברמנית אחת במשמרת שזקוקה לעזרה. יום שישי בלילה, אני עוזר לה להעביר שתייה מהמחסן אל הבר. הלקוח הראשון היה ילד שהזמין קולה. כמעט נחתתי עליו עם הומור שהוא לא יוכל להכיל, אבל עזבתי את זה בזמן. שמתי לו כמה שפחות קרח בכוס כדי שיהיה לו יותר קולה. ככה זה כשאתה מובטל, אתה תבוא אפילו לקראת ילד שההורים שלו מימנו לו את הכרטיס. אני פרולטריון דה לה שמאטה.
השיר הראשון התחיל, הופעת ישיבה, מה שאומר שיש יותר הזמנות מהמלצריות מאשר אנשים שניגשים לבר. יותר טוב ככה, ממילא אני לא שומע כלום. לכל מקום יש את החוקים שלו ופה מגישים מינרלים בלי לימון. אני שם בכל מקרה, שיהיה. ממילא לא אני זה שיחתוך אותם להופעה של מחר, אז אין לי עצלנות להישען עליה. פעם הייתי ממחזר לימונים חתוכים.
כוס הטיפים נשארה ריקה כל הערב. אבל אני לא פה בשביל הטיפים. מי שעובד בשביל טיפים הוא פליט ריאליטי שרוצה להיות מפורסם על כלום. לא על כישרון, לא על דעה, סתם על היותו היותו. למה הגיטרה שלי בוכה חרישית? לפני המשמרת טירן המלצרית החמודה אמרה לי שזה השיר האהוב עליה מהאלבום הלבן. אמרתי לה שתכף אריק קלפטון יעלה לבמה, והיא לא הבינה למה. הסברתי לה כמו שרק מבוגר מסביר משהו כדי שהוא יוכל להוכיח את קיומו. אמרתי לה שזה אמנם שיר של הביטלס, אבל קלפטון עושה את הסולו. את זה שהוא גנב להריסון את האישה השארתי אצלי, בכוס הטיפים. זה יותר מדי לגיל שלה. אני במשמרת עם מלצרית בת 17 ויש לי להציע לה רק אינפורמציות.
עוד שיר ועוד שיר. עוד מזיגה אלכסונית לביטול קצף הבירה; אתה נותן לזה לזרום לשנייה ואז מצמיד את הכוס. כופה עליה את עצמך. מהפכה מספר תשע. מהפכה מספר תשע.
בסיום ההופעה מתחילים להגיע אנשים לפרוט שטרות של 50. הם רוצים לנקות עצמם מאי נעימות ליד אלה שיושבים בשולחנם. הם חוזרים לשולחן עם הסכום המדויק. פרוט.
הופעת קאברים של אלבום כפול יכולה לעזור לך. היא יכולה להגיד לך איפה אתה בחיים שלך, מי האנשים שמסביבך באותו רגע, כמה אתה מבוגר מהם, כמה פוטנציאל היה לך. הוא תכף נמוג ואתה נשאר בעבר שלך, ב"איך הוא יכול היה להיות אחרת". אחרי הכל אני ממלא חורים בהופעת קאברים, אני חושב שזה אמר הכל על אותו ערב. אני דהוי כמו חולצת מלצרים שעוברת ממשמרת למשמרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו