השפה העברית

יום השפה העברית חל השנה בסימן שני תאריכים: 150 שנה להולדת אליעזר בן יהודה, מחיה השפה, ומאה שנה ליומון העברי הראשון בארץ, "הצבי", משיב הרוח לעיתונות. לדיון המתרחב בנושא השפה העברית הצטרף ספרו של גלעד צוקרמן, "ישראלית שפה יפה", ובו הוא, אם הבנתי נכון את שפתו, מבקש להכשיר טעויות, וגם נוכחותו של יוסי בובליל והז'רגון הייחודי שניפק תורמים את שלהם להבערת הוויכוח בנושא החינני - השפה העברית לאן-

שפה היא הדמיון והלב המפעימים את התקשורת בין בני האדם, כל שכן יהודים. האותיות והצירופים הם מאבני היסוד של הקבלה, שלפיה מי שמעוות שמות כאילו ביטל את הבריאה. והנה, דווקא ישראל רוויה בעיוותי לשון הקודש.

בגיליון האחרון של כתב העת "קשר", כתב עת לחקר העיתונות והתקשורת היהודית, הופיע מאמרו של פרופ' מרדכי נאור לזכרו של שלום רוזנפלד, ממייסדי "מעריב". נאור מצטט ממאמר שכתב רוזנפלד ובו האשים עיתונאים בעלי שפה חלשה ב"עבריינות לשונית". כינוי-גינוי מעניין, אם כי מה שלא פחות מעניין הוא שרוזנפלד האשים את העיתונאים בעילגות עוד לפני כמעט 20 שנה. מכיוון שאין עיתונאי ותיק שלא יודע לספר לנו שפעם, כלומר לפני 20 שנה, העיתונות היתה ברמה אחרת, הערתו מעידה שלא משנה מה שלא נעשה, נאמר או נכתוב - פעם תמיד היה טוב יותר ונכון יותר.

מכל מקום, בנוגע להווה: בשבוע שעבר השתתפתי בטורניר הכדורגל של נבחרת הסופרים הישראלית, שהתמודדה נגד נבחרות גרמניה ואנגליה. על החלק הספורטיבי האישי לא ארחיב (לאכזבת רבים בעם היהודי, שותפתי רק לעשר דקות), אבל קושי אחד אפיין את כל אימוני הנבחרת - נבחרת סופרים, להזכירכם: איך לדבר על כדורגל, תוך כדי דופק מואץ, מבלי לגלוש לשפתו של עמוס לוזון? בכדורגל, כידוע, משחקים 11 נגד 11. אבל לאחר ששחקן גרמני הורחק בכרטיס אדום והמאמן רצה לדרבן אותנו, עלתה הסוגיה המקראית הבאה: האם המאמן אכן יכול היה לצעוק לשחקנים "חבר'ה, כעת אנו אחד עשר נגד עשרה, זה הזמן ללחוץ עליהם" בלי להרגיש שהוא חלק מארגון אל-אהבל-

רוצה לומר שיש מצבים, ודאי מיוזעים, שבהם שדה הפעולה מחייב אותך לטעות, גם מתוך מאמץ ביודעין. תסכימו ש"חבר'ה, עכשיו אנחנו אחד עשרה נגד עשר, זה הזמן ללחוץ" נשמע עברית תקינה יותר בעניין זה.

ויש את סוגיית הסלנג.

במצבים מסוימים סלנג מפכה את השפה (למשל, לומר מגניב זה, ברשותכם, מגניב) ובמצבים מסוימים הוא רק מעכיר אותה. השימוש הנפוץ מדי ב"אחי" מרטש את האינטימיות המקורית שהפנייה הזו נועדה לייצר. אבל בכל מקרה לאמץ סלנג מתוכניות טלוויזיה פופולריות - כמו, בשעתה, המילה "מצ'עמם", זה, ברשותכן, משעמם. שלא לדבר על שימוש באבחנות תוצרת "האח הגדול".

למעשה, אם כבר להשתמש בסלנג טלוויזיוני, רק אחרי שהוא איבד משקל רב מעדכניותו. יש לי חבר שהשבוע החל לומר - על רקע מבטים משתאים וחומלים, "לא בא בלובה". זה, אמ, מגניב. או לפחות משעשע.

הבעיה עם העברית היא שלא מדובר רק בסיטואציות מחייבות טעות. גם להבדלים בין המינים יש משקל בעניין השגיאות.

כידוע, יש לומר "נראה לי" בסגול. כשאני פוגש בחורה אני שמח לגלות אחת שאומרת נראה בסגול. ברם, קשה להתעלם מהתחושה שזה לא מספיק גברי לדבר כך. נראה (בפתח) לי שגם כאן מוטב לגבר לטעות ביודעין. דווקא הקפדה על תיקון טעויות חמורות ומושרשות כמו "הרבצתי" בסגול במקום בחיריק משמעותית יותר.

בסיכומו של דבר, הפתרון הטוב לסוגיית השפה העברית טמון אולי בהבחנה ברורה בין שפה כתובה למדוברת. כמו בשפה הערבית. כלומר, בכתב יש להקפיד על קוצו של יו"ד, ואילו בעל פה, איך לומר, הכל (כמעט) על הכיפאק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו