"כשנסגר הארנק, נפתח הלב", אומר השלט שתלו ביציע המזרחי מאז שהתחיל הבלאגן הכלכלי של גאידמק. אוהדי בית"ר מוכנים כבר הרבה זמן ליום שאחרי ארקדי. את "הפחד" הזה מהיום שאחרי מזינה בעיקר העיתונות.
אוהדי בית"ר מוכנים מחר לקבל לחיקם את דדש או פניג'ל תמורת החזרת הזהות. קל לזלזל ברומנטיקה הזו, בטח כשמדובר באוהדי בית"ר, אבל רק לפני חודש ראינו איך ארקדי התרסק בבחירות ואיתו התנפצה גם התדמית הסטריאוטיפית לגבי אוהדי בית"ר.
הירושלמים טוענים שלמרות שאת שתי האליפויות האחרונות לקחו שכירי חרב, עדיין אליפות היא אליפות ודאבל הוא דאבל. או כמו שהגדירו את זה שם: "אליפות זה כמו סקס, גם כשזה רע זה טוב".
אבל הרוב השפוי של בית"ר לא קנה את החלום האירופי, אלו הן שאיפות של הדור הצעיר, זה שמנהל אתרי אינטרנט ורוצה ללכת מכות עם כל העולם. הדור המבוגר יודע לזהות מתי מוכרים לו בלוף וחבורת שמעון גרשון היא בהחלט לא בית"ר ירושלים, לא משנה איך תהפכו את זה.
לפעמים אני צופה באורי מלמיליאן עושה הליכות בדיזנגוף באמצע היום. ידיים עמוק בג'ינס ומבט של לופו בניו יורק, כזה שלא עובר לירושלמים גם אם הם יחיו בתל אביב שנים. מצד שני, שמעון גרשון עבר בתחילת השבוע לשכונת המשתלה הצפון תל אביבית. הפפראצי, כמובן, הגיעו לצפות בכדורגלן ובדוגמנית פורקים.
אתם יכולים להגיד שכל נושא שכירי החרב הוא קלישאה חבוטה של אוהדי בית"ר בתקשורת, שעברו לתל אביב וחיים בדיסוננס קבוע, אבל לצופה מבחוץ, בזה מסתכם כל הסיפור.
ירושלים תמיד היתה מדינה בתוך ישראל, וזה מתבטא גם בצביון של קבוצת הכדורגל שלה, שחוץ מהאוהדים לא נשאר ממנו שום דבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו