תופעת הכוכביזציה בפוליטיקה הישראלית משולה בימים אלה לתופעת "האח הגדול", או איך שלא קוראים לזה. אני מקווה בשבילו שיש לו עיסוקים מעניינים יותר בשעות הפנאי, אבל גם שר הביטחון, אהוד ברק, משתמש במטאפורות האלה מפורשות. מכל מקום, האמת היא שהחידוש לא טמון בתופעה אלא במושג "כוכב".
לקראת הבחירות לכנסת הראשונה, האסיפה המכוננת ליתר דיוק, הציב מנחם בגין ברשימת "חרות" אחד שערכו לא היה מוכר דווקא כפרלמנטר - המשורר-נביא אורי צבי גרינברג. לבגין היה חשוב לבחור למפלגה החדשה, שנתפסה כמקבץ של לוחמי אצ"ל לשעבר, גם ענק רוחני. בסיכומה של קדנציה, גרינברג איכזב. הוא מיעט להשתתף, נשא ארבעה נאומים בלבד ולא שב לירכתי הפוליטיקה. בעת סיכום הבחירות קבל יוחנן בדר על כך שבגין בחר בקישוט, שאף התחוור כלא אלקטורלי. אבל איזה קישוט זה היה! הכישלון מעולם לא היה מפואר יותר.
כיום, בעידן שבו הגבולות בין קולנוע, ספורט ופוליטיקה היטשטשו כמעט לחלוטין, הכוונה במושג "כוכב" היא למי שמייצר סביבו הילה, עניין ציבורי, תחושה של משהו טרי וייחודי. אי אפשר להתחמק מהאובאמניזציה.
הצטרפות הכוכבים לפוליטיקה היא דווקא תופעה בעלת תשואה חיובית. לא רק למפלגה ספציפית, אלא למערכת פוליטית שזוהרה הועם מאוד בשנים האחרונות; וכשמדובר בכוכבים מהז'אנר של בני בגין - אף על פי שלו? תסריטאי היה כותב את תולדות הפוליטיקה הישראלית, בגין היה מסווג כדמות מובהקת של אנטי-גיבור - החשיבות רבה יותר, כי בגין מנפק מהות לתופעה. למעשה, ההגדרה "כוכב" בנוגע לבני בגין היא בעצם מחמאה למושג. שהרי ההילה שמסביב לבגין ג'וניור היא דווקא הגוון האפרפר שלו. בני הוא לא מנחם, אבל הוא בגין. ודיינו.
מכל מקום, בין נחמן שי, זאב ז'בוטינסקי הנכד, מירי רגב, דניאל בן-סימון ויתר המוגדרים ככוכבים, הצטרפות חשובה היא זו של דן מרידור. מרידור נמצא במצב משונה: הוא כוכב בעיני כל מי שמבין את הצורך בפוליטיקאי הגון וחכם במערכת. אבל בציבור הרחב, שמצעד הכוכבים נועד בעיקר כדי לאתגר אותו להצביע, מרידור הוא לא בדיוק להיט-לוהט. כל שכן בקרב ליכודניקים שלא שוכחים כי עזב את המפלגה בקול של חריקת דלת, אם להסתייע בפרפראזה מנאומו המוכר של זאב ז'בוטינסקי המקורי. ולכן חשוב להדגיש את היתרונות של מרידור ששב מהגלות.
ראשית, אם יש משהו צורם בכאלו שפרשו "לעשות לביתם", זה לאו דווקא הפרישה (לרוב, טוב שנפטרנו מהם) אלא התחושה כי את היכולת לעשות לביתם, כלומר לעשות כסף בשפה נהירה יותר, הם הרוויחו בזכות הקשרים שצברו במשך השנים בפוליטיקה.
מרידור, לעומת זאת, הוא סיפור שונה. בימי פרישתו שב למשלח ידו המקורי: עריכת דין. מה עוד שחזרתו לליכוד היא לא רק חזרה הביתה אלא לערש הולדתו. עוד לפני היותו מזכיר הממשלה של בגין, מרידור היה בנו של אליהו, חבר אצ"ל, חבר כנסת ב"חרות" ואחד הקרובים ביותר למנחם (עם עלייתה ארצה התגוררה עליזה בגין לתקופה מסוימת בבית משפחת מרידור). בניגוד לרבים - למשל, אהוד אולמרט, אשר אביו היה אמנם ח"כ ב"חרות" אבל התעמת עם בגין לא פעם בנושאי דת והתיישבות - אליהו היה מנאמניו לאורך כל הדרך. זו, כמובן, לא חייבת להיות מעלה, אבל אם מישהו סבור כי מרידור לא ליכודניק דיו - הוא לא בקיא מספיק בהיסטוריה של המפלגה. למעשה, באחד הראיונות האחרונים שהעניק בגין האב לתקשורת הוא ציין את מרידור כפוטנציאל ליורשו.
מרידור ספג מכה תדמיתית בימים העכורים של הפוליטיקה, בעידן הכוחניות האריק-רמונית, ודמותו האנינה היתה ללעג. היום, בתום עידן אולמרט, כשהשאיפה היא ל"פוליטיקה אחרת", נועם ההליכות של מרידור הוא לא רק יתרון אלא גם אמירה. מה עוד שהגינותו אינה באה על חשבון העורמה הפוליטית שניסיונו מקנה לו. יש לו גם חסרונות - אבל מדובר במקרה קלאסי של שלם הגדול מסך חלקיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו