אחרי ריאד וירושלים: בין חזון למציאות

פעם היו מי שאמרו שנטרול האיום האיראני מותנה בפתרון הסכסוך הישראלי־פלשתיני - טיעון חסר היגיון, שכן איראן איננה מעוניינת ביישוב הבעיה הפלשתינית אלא בתדלוקה המתמיד כאמצעי לניגוח ישראל ויריביה הערבים. הנשיא דונלד טראמפ מתכוון אף הוא ליצור זיקה בין הסכסוך הישראלי־פלשתיני לנושא האיראני - אך להפך: בעיניו, סמיכות האינטרסים בין ישראל, מדינות ערב הסוניות וארה"ב בנושא האיראני תהיה מנוף לקידום השלום.

ככה נראה ה"דיל", לפחות בתיאוריה. השאלה היא אם הרעיונות האלה, החיוביים כשלעצמם, תואמים את המציאות, הן מבחינת העולם הערבי הסוני והן באשר לסכסוך הישראלי־פלשתיני. הברית שעליה מדובר היא בין מדינות ערב לאמריקה, לא לישראל. יש שותפות אינטרסים פרגמטית בעניין איראן, ותו לא. לא רק שהעקרונות שעליהם מבוססת הדמוקרטיה הישראלית הם לזרא בעיני האסכולה הדתית והשלטונית בסעודיה, אלא שהרחוב הערבי, כולל במצרים ובירדן, איננו רוצה כלל בשלום ובנורמליזציה עם ישראל, אלא מזדהה רגשית עם אויביה. לפיכך, עד כמה ירצו השליטים הערבים לסכן את מעמדם בקרב עמיהם בעבור צעדי התקרבות ממשיים לישראל?

ה"דיל" האפשרי היחיד הוא לא הפתרון ה"אולטימטיבי" שהנשיא מבקש להשיג, אלא לכל היותר השגת הסדרי ביניים כאלה או אחרים. יש לראות באור חיובי גם את עצם התפתחות הקשרים התועלתיים בין העולם הערבי לבין ישראל, ברם, המבחן אם מציאות זו אכן תסייע לפתרון הבעיה הישראלית־פלשתינית, על פי תוכניותיו של טראמפ, עודנו רחוק מלספק תשובה, ובפרט כשיתברר לו שאין בצד הפלשתיני, למרות מסרי השלום של אבו מאזן לעצרת השמאל בת"א, כל רצון או יכולת להיענות לדרישות המינימליות שכל הסדר שלום מחייב.

גם פתרון בעניין ירושלים איננו נראה בהישג יד באווירה הנוכחית. הנשיא טראמפ רוצה להתיר את הקשר הגורדי על ידי הסכמה מוקדמת על הגבולות, אך הגבולות העתידיים בין ישראל לישות פלשתינית כלשהי הם פונקציה של השגת הסכם ברוב הנושאים הרלוונטיים האחרים, כולל ביטחון - ולא להפך. על פי מקורות פלשתיניים, מדובר עכשיו ביוזמה אמריקנית להשקת מו"מ בין הצדדים במפגש משולש - טראמפ, נתניהו, אבו מאזן - בוושינגטון, שיוקצבו לו תשעה חודשים. יש לזכור כי גם למו"מ בהנחיית מזכיר המדינה קרי הוקצב לוח זמנים, והסוף ידוע. עצם העלאת ההצעה הזאת מעורר תחושה שאולי התהליכים שנחזים על ידי הממשל החדש אינם כה שונים מאלה שהיו נהוגים בידי קודמו, ולכך יש להוסיף שהמשוואה של גיבוי אמריקני לסעודים תמורת שלום עם ישראל עלולה לפעול גם בכיוון הפוך, כלומר "נירמול" היחסים בין סעודיה לישראל, תמורת ויתורים ישראליים לפלשתינים.

הנשיא התבטא ששלום ישראלי־פלשתיני "יביא לשלום במזרח התיכון כולו". ציפייה כנה אך אי אפשר שלא להיזכר, כשהיא נאמרת, באותה הטענה המסורתית של "המומחים" במשרדי החוץ השונים כאילו הסכסוך הישראלי־פלשתיני הוא המקור לכל הבעיות במזה"ת. יש לקוות, אפוא, שבמערכת יחסי החוץ של טראמפ לא תתפתח תובנה שהאינטרסים האמריקניים במזה"ת, לרבות הברית עם סעודיה, מותנים בהתקדמות בנתיב הישראלי־פלשתיני וכי ממשל טראמפ המפוכח והמעשי, שגם אין ספק בידידותו לישראל, לא יחזור על הטעויות של קודמיו.